כמה במאה?

יש מקרים שבהם הצורה משפיעה באופן מובהק על התוכן, וזה בדיוק מה שקרה לספרות הישראלית בעשור האחרון - האופי השפיע על המהות. אפשר לומר שתהליך המיסחור הבלתי נמנע שעבר על הענף (שהחל בחנויות הספרים עם התחרות שהקימה צומת ספרים לסטימצקי) עבר להוצאות הספרים והסתיים בסופרים עצמם. התהליך הזה הוא בעצם הבשורה הבולטת של העשור.

המיסחור, כך נדמה, נותן אותותיו לא רק בבחירות של המו"לים להוציא לאור ספרים יותר מסחריים ופחות מאתגרים או מושקעים – אלא גם בכתיבה עצמה. ולמרות זאת, ועל אף הקיטורים הקבועים, כדאי לזכור דבר אחד: ספרות טובה ואיכותית תמיד קיימת, ומאז ומעולם היא היתה מיעוט מול הזרם המרכזי, הבינוני ברובו.

"תן לי בבקשה את מה שבמבצע" (צילום: עופר עמרם)

אלא שמשהו בכל זאת השתנה והוא קשור בתהליך הגלובליזציה שפוקד את העולם: כשם שאנשים ממקומות שונים ומרוחקים לובשים אותם מותגים, מדברים באותם מכשירים סלולאריים, מאזינים לאותם שירים באיי-פוד ואוכלים אותו מקדונלד'ס – כך הם גם קוראים אותם ספרים.

רשימות הקריאה במקומות שונים בעולם נעשות דומות; זה אומר הרבה ספרות מתורגמת, אבל זה אומר גם שהספרות המקומית מושפעת ממה שקורה בעולם, מתכתבת עם נושאים וסגנונות שמצליחים בחו"ל, מ"רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני ועד "מגילת זכויות הירח" של רון לשם.

עוז אחד גדול מעבר להכל

מהו ספר העשור? לטענת רבים זהו"סיפור על אהבה וחושך" הרומן האוטוביוגרפי המונומנטלי של עמוס עוז. כל בחירה של ספר אחיד מרכזי תעשה כמובן עוול לאחרים. בכל אופן, לצד הסופרים הוותיקים, צמחו בעשור הזה כמה כותבים חדשים. חלקם היו שם עוד קודם, אבל הפריצה הגדולה שלהם התרחשה בעשור האחרון: אשכול נבו, אלון חילו, אמיר גוטפרוינד, אסף ענברי, דרור בורשטיין, מאיה ערד, שמעון אדף, אסף שור, גבריאלה אביגור-רותם, סמי ברדוגו, עינת יקיר.

עמוס עוז. עדיין דומיננטי ואף יותר מכך (צילום: שאול גולן)

ויש עוד, שפירסמו רק ספר אחד עד כה אבל כדאי לצפות לספרם הבא – יובל שמעוני, אלמוג בהר, שהרה בלאו והרשימה עוד נמשכת. מפתה להגדיר אותם "דור חדש בספרות הישראלית", אבל קשה למצוא קו אחד שמחבר ביניהם.

"יש מאות רבות של ספרים חדשים מדי שנה, אם לא אלפים, מספר הספרים נמצא במגמת עלייה", אומרת הפרופ' נורית גוברין, חוקרת ותיקה של הספרות העברית. "בתוך זה קשה לשרטט מאפיינים מובילים, אלא אם כן בוחרים ומשמיטים, מדגישים ומתעלמים, וגם זה תמיד מנקודת מבט אישית".

"עם כל הביקורת על תרבות המבצעים, עדיין טוב יותר שהרבה אנשים יקראו הרבה ספרים, ומתוך הכמות גם נוצרת איכות", מוסיפה גוברין. "סליחה על האופטימיות, אבל ספרים טובים תמיד היו ותמיד יהיו זקוקים להבלטה. תמיד היה ותמיד יהיה מתח בין הספרות הפופולרית והספרות האליטיסטית".

הטענה הרווחת היא שמוסד הביקורת התפוגג, כמו גם המיפוי והשיח הספרותי. זה נכון?

"נוסטלגיה היא תמיד געגועים לעבר שאף פעם לא היה. גם לפני 20 שנה, 80 שנה ו-100 שנה היו געגועים לספרות הטובה והאידיאלית ולקורא הטוב. הספרות נוצרת מתוך אי נחת של כולם – סופרים, קוראים, מו"לים, מבקרים. יל"ג ב-1890 כתב 'למי אני עמל?' הוא באמת שאל את עצמו אם הוא לא אחרון משוררי ציון. במבט לאחור, הקינה הארוכה והמתמשכת הזו היא נחלת כל הדורות".

חוזרים אחורה

ואם כבר נוסטלגיה, אחת התופעות המעניינות של העשור האחרון היא דווקא המבט לאחור. סופרים צעירים, אבל לא רק, חוזרים אל נקודת ההתחלה, אל שורשי הישראליות, אל הנרטיב הלאומי, אל ראשית הציונות וההתיישבות בארץ ישראל.

גוברין. תמיד היו געגועים לספרות יפה (צילום: אביגיל עוזי)

התהליך הוא כזה: אחרי עשורים ארוכים שבהם הספרות הישראלית עסקה בעיקר בנושאים לאומיים, קולקטיוויים והרי גורל, בשנות ה-80 וה-90 היא עברה לעסוק בפרטי, באישי, במשפחה, זוגיות, אהבה והחיים בעיר הגדולה. אולם דווקא בעשר השנים האחרונות חזרו הסופרים לעסוק בהיסטוריה הישראלית הקרובה – כל סופר מתוך נקודת המבט שלו, מי במבט אוהד ומי במבט ביקורתי.

"אחוזת דג'אני" של אלון חילו, "הביתה" של אסף ענברי, "שואה שלנו" ו"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, "חמסין וציפורים משוגעות" ו"אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם, ועוד שורה ארוכה של ספרים, כולל רומנים היסטוריים כמו "אות מאבשלום" של נאוה מקמל-עתיר, ושפע הספרים האוטוביוגרפיים של סופרים כמו עמוס עוז, יורם קניוק, צבי ינאי, רונית מטלון, לאה איני ואחרים.

האם זוהי בריחה מן ההווה מתוך אי נחת? לא ממש; זה נראה יותר כמו צורך בבדק בית פנימי. יש מי שיטענו – נורית גוברין למשל – שגם כשהספרות העברית עסקה בלאומי, היא תמיד היתה ספרות של יחידים על יחידים. ובכל זאת, העיסוק החוזר בשורשי הישראליות הוא חומר למחשבה.

גוברין מוסיפה כי אחת המגמות שנמשכות בעשור הזה היא ריבוי הספרים שמתארים את המשפחה וקורותיה. "בספרות העברית מראשיתה, כלומר לפני 200 שנה, אחד הז'אנרים הבולטים היה האוטוביוגרפיה – שלמה מיימון, מרדכי אהרן גינצבורג, משה לילינבלום, ואחר כך ברדיצ'בסקי, ברנר וחיים נחמן ביאליק".

"זה ז'אנר בסיסי של 'רק על עצמי לספר ידעתי'", מוסיפה גוברין, "אבל אלה גם אוטוביוגרפיות וגם סיפור של דור. הרי ככל שאתה נאמן לקורותיך שלך, כך אתה יכול לייצג דור שלם. המהלך הזה ממשיך היום בצורה עוד יותר בולטת בספרים כמו 'סיפור על אהבה וחושך', או 'ורד הלבנון' של לאה איני. זה קיים גם בספרים כמו 'עת דודים' של מירי ורון, 'ספר הפרידות הגדול' של שושי בריינר, 'ילדה' ו'נערה' של אלונה פרנקל ו'פלא לילה' של אסתר אטינגר".

דרור בורשטיין. הקשר בין ספרות וקפיטליזם (צילום: יחסי ציבור כתר)

משהו השתנה בתהליך התקבלות ספר

ב"אמן הסיפור הקצר", ספרה האחרון והמוצלח של מאיה ערד – סופרת עברייה שחיה בקליפורניה אבל כותבת על החברה והתרבות בישראל – מדברת אחת הדמויות על מות הספרות העברית. זה לא שהספרות העברית מפסיקה להתקיים, אלא שהיא מפסיקה לעניין כדבר בפני עצמו.

"בספר, הד"ר הצעירה לספרות מיטל עינב לא בהכרח טוענת שהספרות העברית לא מעניינת, אלא שהיא לא מעניינת כ'ספרות עברית'", אומרת ערד. "לא מתעניינים בשאלה 'פני הספרות לאן'. מפת הדרכים הזו, על שלל ענפיה ודורותיה, חדלה להיות גורם משמעותי שמסתכלים בו ודנים בו. אני לא יודעת אם אני מסכימה אתה במאה אחוז, אבל בהחלט יש לי הרגשה שמשהו השתנה בתהליך החמקמק הזה שנקרא 'התקבלות' של ספר".

אז מה בעצם השתנה?

"כשהתחלתי לקרוא ספרים 'של גדולים', בערך באמצע שנות ה-80, היה הרבה יותר דיון סביב ספרים, גם בעיתונים ובכתבי עת. היו אז ביקורות שאינן סקירות תוכן וגם בין אנשים. היום נראה לי שמשהו מזה אבד. קונים ספרים, כמו שאומרת מיטל, קונים הרבה, למה לא, כשנותנים לך ארבעה במאה, אבל לא חושבים בכובד ראש על כל המערכת הזו. כל אחד לעצמו. יכול להיות שזה תהליך נורמלי והספרות פשוט מקבלת את המקום הטבעי שלה, אחרי שרוממה על ידי הציונות כחוד החנית של התרבות העברית".

ערד. פעם היה יותר דיון (צילום: ארכיון משפחתי)

"אמן הסיפור הקצר" עוסק בין השאר בז'אנר הנכחד של הסיפור הקצר, שאף אחד היום כבר לא מתעניין בו. גם הקוראים וגם המו"לים מעדיפים רומנים. אבל ערד דווקא מחזירה בספר הזה את האמון בסיפור הקצר.

"אם היה לי הסבר ממצה לשאלה למה הסיפור הקצר בסכנת הכחדה, כבר הייתי מכניסה אותו לספר שלי", היא אומרת. "אני נוטה להסכים עם המאמר שפירסמה לפני זמן מה רונית מטלון, שבו טענה שהסיפור הקצר צריך 'חברה', וקשרה את ירידתו לירידת מעמד כתבי העת. ברגע שאין לך איפה לפרסם סיפור - אתה לא תכתוב אותו, ולהיפך: יש מקומות, למשל בארצות הברית, שבהם עדיין הדרך לפרוץ היא לפרסם סיפור קצר בכתב עת".

עד כמה משפיע תהליך ההתמסחרות של ענף הספרים על עבודתם של סופרים?

"נראה לי שהסופרים ממשיכים לעבוד כרגיל ולכתוב, כי אין להם ברירה אחרת. ההכנסות, שגם קודם לא היו מי יודע מה, הופכות מגוחכות ממש בעידן המבצעים המטורפים, כשני שקלים לספר, וצריך להקדיש יותר זמן לפרנסות צדדיות. יותר מדאיגה אותי ההשפעה של ההתמסחרות על הקוראים. אני נתקלת שוב ושוב באנשים שקונים מה שבמבצע, או טוענים שלא קראו ספר מסוים כי חיכו שיהיה במבצע. נוצר מצב שבו קוראים מה שבמבצע ולא בהכרח מה שטוב, מעניין או רצוי".

פוליפוניה של דורות

בכל זאת, מוכרחים לסיים בנימה אופטימית. אחד הדברים המעניינים שמתרחשים בעשור הספרותי הזה הוא העובדה

שכל הדורות פועלים ביחד בעת ובעונה אחת. אמנם כמה דמויות חשובות בעולם הספרות בישראל הלכו לעולמן בעשור הזה – ס' יזהר, אהרן אמיר, משה שמיר, יהודה עמיחי – אבל רבים מבני הדור הוותיק ממשיכים לכתוב ולפרסם.

"יש פה בספרות המקומית לפחות חמישה דורות פעילים", אומרת גוברין, "אהרן מגד ונתן שחם, ביחד עם עוז ויהושע, מאיר שלו, דויד גרוסמן, וכל הסופרים הצעירים יותר וצעירים פחות. סופרים וסופרות מכל הגילאים, מכל העדות ומכל המגזרים מביאים את הישראליות לכתיבה. זו פוליפוניה עצומה שאנחנו צריכים להיות גאים בה".

עוד בנושא

• איך העשור נראה בעיני שרי גוטמן
• עשור של מבצעים ומיינסטרימיות
• הרגעים הגדולים של השירה
  

• לכל סיכומי העשור בתרבות לחצו כאן