שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההבטחה שלי לשנת 2010: סוף סוף להתבגר
    2010 ,שמבשרת עם בואה את סוף שנות ה-20 שלי, מאלצת אותי להתמודד השנה עם כל מה שאני בורחת ממנו ביום יום. ניחשתם נכון, השנה החלטתי להתמודד עם כל הסוגיות הרגשיות שנעלמו מעיניי עקב תרדמה עמוקה של הכחשה מתוקה

    2010 זו כבר שנה עתידנית של ממש. חלליות עוקפות פקקים באיילון? לא, זאת לא עדות לקידמה וחדשנות מבחינתי. חליפות כסופות ותקשורת עם העולם החיצון? גם זה לא העתיד מבחינתי, סתם טעם גרוע בבגדים והשפעות נרקוטיות קשות.

     

    זו שנה ממש עתידנית עבורי, מפני שהשנה אני מחליפה קידומת. לצערי זאת לא לקידומת הולנדית של ואן-משהו, עם אחוזה בכרי הג'וינטים האינסופיים בקופי-שופס של אמסטרדם האדומה, אלא קידומת מספרית של ממש. 30 אביבים של שירות קרבי בצבא החיים, ללא חופשות, יימלאו לי באביב הקרוב.

     

    30 אביבים, 300,000 חוויות, 300 תירוצים ו-3 אהבות גדולות. 30 אביבים של התפתחות פיזית, אבל מסתבר שרק 3 בערך בהתפתחות רגשית.

     

    אני ילדת פסח, ומתברר בדיעבד, שגם ילדה שפסחה עליה התודעה שמתבגרים עם הזמן. אף אחד לא הודיע לי שימי הגן נגמרו. מבחינתי, ארגז חול, שוקו בשקית ושנת צהריים מפנקת עם רעש של מאוורר זה הטופ שבטופ. תודו, הרבה יותר כיף שאבא סוחב לך את התיק, שלא לדבר על שק-קמח איכותי בין מדשאות המשק, והכי כיף לא לדעת כלום, אבל לשלוט בכל. מלוכה איכותית שניתנת מתוקף היותי "הילדה של", ולא כי הוכחתי את עצמי כאחת שעומדת ביעדי החברה בע"מ לשנת 2009.

     

    2010 ,שמבשרת עם בואה את סוף שנות ה-20 שלי, מאלצת אותי להתמודד השנה עם כל מה שאני בורחת ממנו ביום יום. ניחשתם נכון, השנה החלטתי להתמודד עם כל הסוגיות הרגשיות שנעלמו מעיניי עקב תרדמה עמוקה של הכחשה מתוקה.

     

    אז אבא כבר לא יכול להרים אותי אל על (למרות שעדיין יש לו "סולם, מגיע כמעט עד שמיים"), וככל הנראה אני צריכה להרים את עצמי. אמא כבר לא יכולה "לקבוע עליי" (למרות שהיא כבר קבעה עובדה זו די מזמן), אז אני נאלצת למצוא לעצמי דרך קבע משלי.

     

    למען הסר ספק, לא מדובר כאן על מקרה קלאסי של חוזרי הודו המחפשים עצמם ונתקעים על ספת הוריהם עד הטיול הבא, או/ו כי הם "עובדים על משהו גדול, ורק צריך את התזמון הנכון לצאת עם זה לשוק". לכאורה, אני דווקא עומדת די יפה בחוקי החברה הישראלית. כבר מזמן גרה לבד, פעם איתך ופעם בלעדיך, את התואר עשיתי במוסד הכי מכובד שהאקדמיה הישראלית יכולה להנפיק, אני עובדת בעבודה של גדולים, ולא מזמן הבנתי למה מתכוונים שאומרים שמדד הדאו ג'ונס עלה.

     

    סובלת קשות מתסמונת "פיטר-פן" הפנימית שלי

    על הנייר הכל הולך פיקס. יחד עם זאת, אני סובלת קשות מתסמונת "פיטר-פן" הפנימית שלי, המשתלטת עליי בכל פעם שאני נקראת לקבל החלטה בוגרת. "תסמונת פיטר פן", מונח שהוטבע על ידי ד"ר דן קולי, מתייחסת לאנשים שאינם מוכנים ואינם מסוגלים לקחת על עצמם מחויבות רגשית. אותם אנשים לכודים בתהום שבין הגבר/אשה שהם אינם רוצים להיות והילד/ילדה שהם כבר אינם מסוגלים לחזור להיות.

     

    ככה אני, ניצבת בין האחריות שהחיים מכתיבים עם היותך אדם בוגר, לבין הרצון שלי להמשיך ולשחק ברופא וחולה עם המתוק של הגן, מבלי לחשוב על גלולות וסיכונים.

     

    אם צריך לטפל בחיים באופן בירוקרטי, חיש קל אני נרשמת לטיסה הראשונה שיוצאת ל"ארץ לעולם לא". אם יש לקבל החלטה חשובה על עתידי הרחוק, אני עסוקה בלשחק מחבואים עם וונדי ושאר הילדים האבודים.

     

    לנהל יחסים בריאים עם בני המין השני? אין לי זמן ושלל תירוצים אחרים. אני עסוקה בלבלות את ימיי בקרבות נגד פיראטים ואינדיאנים בעזרת חבורת הילדים האבודים שלי, אותם הגברים הלוקים באותה תסמונת כמוני.

     

    בדומה לפיטר פן, הנחוש בדעתו להמשיך לחיות חיי נצח בעולם של הרפתקאות אינסופיות וחוזרות על עצמן, גם אני מוצאת את עצמי לא פעם חוזרת על אותם דפוסים של לוחמת גרילה במאבק שאין לו סיום עם בני המין השני. בדומה לגיבורנו, השוכח תמיד את כל אשר אירע לו בעבר, וכמו ילד אמיתי מתייחס לכל יום כאל מציאות חדשה שבה הכל מתחיל מההתחלה, גם אני נכנסת שוב ושוב לאותן הרפתקאות, עם אותם טיפוסים צבעוניים, המשאירים אותי במקרה הטוב עם רגל מעץ. ועוד מ"איקיאה".

     

    בושה לי וחרפה לי, ולכי תעמדי בפינה. ומכאן נגזרת ההבטחה המרכזית שלי לשנת 2010: לא עוד משחקים בחצר האחורית של החיים. לא עוד פגישות בפינת התחפושות של גנון המבוגרים. מי שרוצה, שיבוא אליי נטול התחפושת של הנמר, הפאסון של הפנתר, והגלימה של סופרמן.

     

    תמו ימי הטום-בוי, חלפו להם ימי התום. דף חלק שאני פותחת לעצמי, ומנקה כל חוב קודם. למרות ההתנהגות הלא מכובדת, אני עדיין מנכה לעצמי שליש. 30 השנה האחרונות, של פאן היסטרי בין ארמונות של חול, לא נספרות לי, וזהו. פוּס משחק, ואני אמרתי ראשונה, אז נה נה נה.

     

    זה לא שאני הולכת לחנוט את עצמי בחליפה של אפרוריות משמימה. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה קוסמית. אני גם לא מתחרטת על שום סשן סוער שהיה לי, וגם לא סוגרת לעצמי את האפשרות לתבלינים חריפים שמוצעים ע"י סוררי השיטה. אני גם לא מכינה את עצמי או את סביבתי בשלל תירוצים למיסוד יחסים המאפירים ו"ראויים". הסבירות שפאריס הילטון תסיים כמצטיינת דיקן בחוג להנדסת חשמל בטכניון גבוהה יותר מאשר שאני אוותר על צבע.

     

    מערכת היחסים שלי איתי הולכת להיות מחייבת ורצינית

    אבל אני כן הולכת למסד עם עצמי את הקשר. לא מרשה לעצמי לבגוד בי יותר, וגם מערכת היחסים שלי איתי הולכת להיות מחייבת ורצינית. מכאן נקווה שאטפס ואעלה עד לרמה הרגשית של בנות ובני המצווה, כך שעד סוף התהליך איישר קו עם בני גילי, בני ה-20. סליחה, בני ה-30.

     

    השתמשתי כבר בכל השלוחות האפשריות במרכזייה של החיים בצל מגרש המשחקים. לנערים חסרי דאגות הקשתי 1, וצחקתי כל הדרך. לגברים ממזרים חסרי כבוד הקשתי 2, ואחרי טיפול קצר, קיבלתי ניתוק מנציג שירות מסוקס, שהיה ממונה על הטיפול בתיק שקוראים לו כרמל. למתוסבכים אבל אופטימיים הקשתי 3, והסתבכתי כפי שהובטח לי בברושור. אינספור פעמים חייגתי 0, והוא אכן היה ככה.

     

    עכשיו אני מחליפה ספק. אני יוצאת לעצמאות רגשית ומורה על עצמי להתנהג בהתאם. אני מקבלת על עצמי את ההחלטה להיות שקולה יותר בבחירת הלחצנים ליעדים המבוקשים.

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Jupiter
    בושה לי וחרפה לי, ולכי תעמדי בפינה
    צילום: Jupiter
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים