מפחד להסתכל אל תוך עיניי מלמטה
אני, מה לעשות, בחור ביישן אני. מין עידון אצילי כזה, שבריריות חסונה, עוצמה ענוגה של תום-עלומים שצמח לריחוק גברי סקסי בטרוף.
זאת הסיבה שאני כל הזמן מסתכל על עצמי מלמטה. צובט את עצמי כשאני עם עצמי, ולא מאמין שמישהו כמו אני, באמת נמצא עם מישהו כמו אני, ואז חרדת הנטישה מפעפעת לתוך התשוקה ומפריעה לי לחוש בכל נקב בעור וכל עור בנקבה, כמה זה מרגיש נעים כשאני בתוכי, כפרה עלי, חכה לי, רק רגע!
כשהלכתי לעזרה מקצועית היא אמרה לי שמשהו כמוני זה לא בסדר הגודל שלה. העומק הזה, הפער הזה, התהום הזאת שמהתחתית שלה אני מסתכל מלמטה על התחת של עצמי ולא רואה ממטר, זה לא משהו שמאפשר לי להסתכל לי בעיניים ממרחק ולגנוח: אתה טוב! אתה גדול! וכיו"ב דברים שאני שם למעלה כבר ממילא יודע.
כשאשה אומרת לי את זה במקומי, אני מסתכל לה בעיניים ורואה את עצמי בשמיים מזיין עננים משיב הרוח ומוריד-גשם כמו רמה ברומטרית עם פיטמה. אבל אני יודע. זה לא אני, זה היא.
לא אני, האמיתי, האוריגינלי, האסלי, המנגב את עצמו מהצד עם חריף ומשאיר את החמוצים בצד, ויודע שזה הכל חארטה.
אף-פעם, אבל אף-פעם, לא תהיה לי עם עצמי את הפתיחות, ההבנה, הקבלה, ההשלמה, הרוגע, היזע, האמפאתיה והאפאתיה שאפשר לחוש רק עם מי שלא אוהבים באמת ואז לא מפחדים להסתכל לו בעיניים מלמעלה, או מלמטה, או מהצד, גם כשגומרים, כי זה ממילא ייגמר ולא יימשך לעד, לנצח, עד הסוף המר, שלי, עצמי, המפחד להסתכל מלמטה בעיניי המשגעות, כפרה עליהן ואמות עלי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
