פינס - כמה חבל, כמה צפוי
הוא אינו עכבר הבורח מספינה טובעת, אבל הוא גם לא רב חובל הנשאר אחרון על הסיפון, אפילו לא כדי לחבור לאלה העומדים שם בלי דגל השלטון
צעדו של אופיר פינס
היה צפוי במפלגה המחסלת בניה כ"עבודה", בכל גלגוליה. לפעמים היא מדיחה, לפעמים סתם שומטת, לעתים חוסמת כל אופציה של התקדמות, והחסימה יכולה להיות גם הנחת אקדח טעון על השולחן כהצעה שקשה לסרב לה. כדי לא להישמע כמספידה, יש להדגיש שהצעד שפסע אל מחוץ לכוורת היה מבחירתו הוא.
כבר שנות דור שמפלגת העבודה אינה חפצת חיים אלא חפצת שלטון ואין ביכולתה לפתח מנגנון בנייה עצמית אלא רק הישרדות שלטונית במחיר אידיאולוגי ואישי התאבדותי. יותר מהעוגה השלטונית לפחות אנשים, פחות ערכיות ואידיאולוגיה במחיר ציפוי לעוגה, ובמשך הזמן - פחות אנשים, פחות תפקידים - עד כלות.
פינס פורש:
אין לי סיעה, אין לי מנהיג
אטילה שומפלבי ורונן מדזיני
אופיר פינס כינס מסיבת עיתונאים בכנסת, בה הודיע על פרישתו מהכנסת אחרי 13 שנים וחצי, ועל עזיבת מפלגת העבודה. הוא מתח ביקורת חריפה על מפלגתו: "הם לא עושים חשבון נפש, אלא שועטים לכל ממשלה ולכל קואליציה ולא מוכנים לשבת אפילו דקה אחת על ספסלי האופוזיציה"
מפלגה שבימיה הטובים פיתחה תמיד "כוורת" ובימים פחות טובים עשו בה מחנות מונהגים ויריבים, שמטה את הרצון והמסוגלות להוות בית פלורליסטי שהאוויר הנקי בו מוגבל לשניים שלושה אנשים ואינו מותיר מרחב פעולה למעגלים נוספים, בוודאי שאין בו מסלול צמיחה אלא רק פתחי מילוט.
אופיר פינס הגיע לצמרת המפלגה ללא מחנה, עם תומכים רבים מבפנים אך ללא קבוצת נאמנים בכירים שותפים והגיע בזמן הפחות מתאים לזינוק. גם המקפצה לא היתה משהו. היה לו אמון הבוחרים, הוא לא סטה מדרך הישר, נורמטיבי להפליא במובן הטוב וגם הפחות טוב של המילה. לא היה לו מה שצריך - אחרי אלף אכזבות קטנות, להמשיך במרתון בצפי שהמכשולים לא הוסרו. רץ למרחקים בינוניים ואולי זה גם גורלם, כל אחד בתורו, של הרצים הספורים שנותרו.
פינס כיהן בכנסת מ-1996. בירכתי על כניסתו כאח צעיר וכדור חדש, והיו בו התכונות שחפצתי לראות נבנות ומתגבשות בהנהגה העתידית. בלי האבק של מדי גנרלים, בלי הוותק המופלג של המפא"יניקים ובכל זאת בשר מבשרם, בלי הברקות מדהימות מהסוג של יוסי ביילין ובלי הכריזמה של חיים רמון. בלי ריח הקציר של ההתיישבות העובדת. אבל גם בלי ההרס העצמי של הקופצים לבריכה ריקה ומתרסקים. אך יהיה קל לנותרים למחוק את טביעות אצבעותיו, והיו כאלה.
ראיתי בו משהו אזרחי שעתיד לנצח. תוצר של זמננו, של חברה אזרחית על ערכי זכויות האדם והאזרח הנטועים בה, סדרי עדיפויות אמתיים ולא מכווצים לתבניות אופורטוניסטיות. יכולות ופיתוח עצמי, ביצוע תפקידים מגוונים באחריות ואמינות. מה בכל זאת חסר?
אולי הביס אותו ריח הגסיסה שסביבו. אולי כשל כוחו לישורת הבאה, גם אם היא אינה האחרונה, במסלול המייאש שאין בו תחנות זורעות תקווה ומעודדים ותמיכה של חבורה דבקה במטרות משותפות.
כהסבר, אמר פינס ש"אין שלום ואין הגנה על מערכת החוק ואין מפלגה ואין מנהיג". כמה עצוב שאין למנהיג צעיר הדחף להמשיך בתוך ה"אין", ולנסות עם אנשים טובים שעדיין שם, להיאבק כדי שחלק מהחסרים האלה, כן, בכוחכם הדל, ימשיכו להיות על סדר היום. להמשיך לגייס את הציבור שלכם ולא לוותר.
פינס אינו עכבר הבורח מספינה טובעת, ולדבריו אולי יחזור למערכת הפוליטית. לא נראה לי שיעבור להנהיג ספינה אחרת אבל הוא גם לא רב חובל הנשאר אחרון על הסיפון, אפילו לא כדי לחבור לאלה העומדים שם, גם ללא דגל השלטון.
היינו יחד בכנסת מספר שנים רצופות מאבקים. רחשתי לו הרבה כבוד כעמית צעיר אך מנוסה ממני בהלכות המפלגה ודרכיה. הוא הבין והזדהה עם המאבקים שהובלתי בלי שיהיה במקום בו "חוטפים" כי הולכים עד הסוף, לא בתבונה אלא בדחף.
ואולי גם זה מסימני התקופה והמפלגה: היעדר הנכונות להגיע קרוב לאור ולשמש עד כדי כוויה, ולהמשיך גם במחיר ירידה בפופולריות, רק בגלל הלהט.
"אין לי סיעה ואין לי מנהיג", אמר פינס. אם אתה אינך המפלגה, הסיעה, ואינך המנהיג, הגם שהאמנו בדרכך ובך - כמה חבל.
לפנייה לכתב/ת 
פינס. לא עכבר בורח מספינה
צילום: ירון ברנר
מומלצים
