שתף קטע נבחר

הלכות אלימות

הבא להרגך - השכם להרגו? מה ההבדל בין גנב שמגיע ביום לזה שפועל בלילה? מה התעריף לאלימות ולמה אסור להכות ילדים? הרב שמואל אליהו כותב ל-ynet את הלכות האלימות

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות, פרשת השבוע היוצאת). על סמך מה הרג משה את המצרי? הרי המצרי לא הרג את העברי. איפה המידתיות בתגובה של משה?

 

הכאת גוי – סכנת חיים. סיפורו של אריק קרפ  

יש אומרים שהכאת המצרי את העברי לא הייתה סטירת לחי כואבת אלא בגדר סכנת נפשות, כעין מה שראינו לפני מספר חודשים כשחבורה מג'לג'וליה תקפה בחוף הים את אריק קרפ שטייל עם משפחתו. הם היכוהו באלימות רבה כל כך עד שמת.  

 

במקרה זה צריך המותקף להרוג את המכים ולא לחכות עד שיהרגו אותו, ועל זה נאמר "הקם להרגך - השכם להרגו". במקרה כזה גם הרואים צריכים להרוג את המכים ולא לחכות לראות מה יהיו התוצאות. "הבא להרוג את חברך – השכם להרוג את הרודף ולהציל את הנרדף".

 

דין הבא במחתרת. סיפורו של שי דרומי  

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם אֵין לוֹ - וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות פרק כב א). בפשט המילים ההבדל הוא בין גנב יום לגנב לילה, שגנב יום אינו מסוכן כמו גנב לילה. גנב לילה יודע שהבעלים שיראוהו יעמדו מולו לעצור אותו מלגנוב. הוא שבא לגנוב מתכוון אולי גם להרוג את הבעלים שיעמדו מולו. לעומתו גנב יום – הוא פחות אלים ומסוכן, לכן אין לבעל הבית רשות להרגו.  

 

העניין של יום ולילה הוא רק משל שמלמד אותנו את העיקרון, שבו אין הבדל בין יהודי לגוי. כל מי שבא בספק להרגך – השכם להרגו. רק אם אתה בטוח "כשמש" שהוא לא יהרוג אותך – אל תהרוג אותו. חכמינו אמרו שצריך לדעת להעריך לפי האדם האם הוא עלול להרגך, ובזה עשוי להיות הבדל בין מכה שהוא יהודי למכה שהוא גוי.

  

אלימות מילולית  

"בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר (משה) לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". מהדיבור של משה למדו חכמים ש"כָל הַמֵּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ", לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לָמָּה תַּכֶּה", אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע". בימינו קוראים להרמת יד בלי מכה – "אלימות מילולית". שאדם האחד מאיים על השני אף על פי שלא מכהו.  

 

אלימות מעשית - ודאי אסורה, וצריך לשלם  

חכמינו אמרו שכל שֶׁכֵּן אִם הִכָּהוּ לחבירו נקרא "רשע". ועבר איסור בלאו. בפרשת שופטים (שמות כא) אנו קוראים: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" כמה משלם המכה? נזק – מחיר הפגיעה. צער – כאב הפגיעה. ריפוי – עלות הריפוי. שֶבֵת – תשלום על ביטול מלאכה. בושת – תשלום מיוחד על הבושה שנגרמה לו בעקבות המכות. 

 

ה"תעריף"  

בשולחן ערוך חושן (שם תכ ס"ע מא) מובא כמה "בושת" יש במכה רגילה. "הבועט בחבירו ברגלו - משלם ה' סלעים. הכהו בארכובתו - משלם ג' סלעים. קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה - משלם י"ג סלעים. תקע את חבירו בכפו - משלם סלע. סטרו על פניו - משלם חמשים סלעים. סטרו באחורי ידו - משלם ק' סלעים. וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק - משלם מאה סלעים. וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה.

  

הכאת אישה - חמורה יותר  

אצל אשתו הכל חמור יותר כי היא קרובה להצטער, והמצער את אשתו עובר על איסור אונאה שהוא איסור תורה. היא הרבה יותר קרובה לבכות מגבר, ובמיוחד שהוא בעלה שצער אותה - אפילו בלי מכות. כשבעלה שאמור להיות החבר הכי קרוב שלה מפנה אליה עורף ומכאיב לה זה איסור תורה וצריך להיזהר בו.

  

סנקציות קשות נגד בעל מכה 

חכמינו כתבו כי בית הדין צריך לנקוט סנקציות חמורות כנגד בעל המכה את אשתו: מלקות וייסורים, חרם וכפיה, השבעה וכל דרך שבית הדין יראה כמועילה. "ואם רגיל הוא בכך - יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד". בסופו של דבר כופין אותו לגרש את אשתו בעל כורחו, אפילו לא הכה אותה אלא רק רגיל "לכעוס, ולהוציא אשתו מביתו".

  

אם האישה אלימה – אין לה חסינות 

זכות האשה לא להיות מוכה היא לא אבסולוטית. אם היא נוהגת באלימות כלפי בעלה היא לא מוגנת מאלימות. אמנם הבעל לא יכול לטעון "אני מכה אותה כי היא התחילה", כי יש לאישה חזקת כשרות, ולכן הוא צריך להוכיח שהיא אלימה כלפיו.

  

איסור הכאת ילדים  

החובה של אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו וכמאודו קיימת גם על ילדים, והאיסור להכותם או להרים עליהם יד קיים כלפיהם כמו כלפי מבוגרים. מי שאוהב ילדים לא מכה אותם כלל אלא רק מחנך. מהפסוק במשלי (יג כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" יש אנשים שלמדו שמי שאוהב את בנו מכה אותו, וזו טעות בהבנת הפסוק. שהרי בהמשך נכתב: "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", ולא "וְאֹהֲבוֹ - מכה אותו מכות נמרצות". על זה אמר שלמה המלך בספר משלי (יז) "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" - דיבור נכון עדיף ממאה מכות.  

 

אמנם אם האב לא חינך את בנו כראוי ובנו גונב או מציק לחבריו או לאחיו הוא צריך להזהירו, ואם לא שמע – להכותו, אך מי שאוהב את בנו צריך להימנע ממצב שבו הוא גונב או מצער אחרים. מי שאוהב את בנו מלמדו כבר בשחרית ימיו מוסר ודרך ארץ, מדריך אותו לנהוג בדרך נכונה ומראה לו כיצד להתנהג. במקרה זה ההורים לא מגיעים לעולם למצב שהם צריכים להכות את בניהם.

 

להכות ילד קטן – רק בשרוך נעל  

בגמרא בבא בתרא כא מובאים הלכות מורה בבית ספר, ושם מובאת הלכה שרב מסביר לרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: כשאתה מכה את התלמיד - לא תכה אלא בשרוך של נעל. לא בסרגל ולא בחגורה. כשההכאה באה מתוך אהבה - שרוך של נעל יכול לפעול ולהשפיע יותר מכל המכות הכואבות שבעולם. כך גם נפסק בשולחן ערוך.

  

אסור להכות ילד גדול  

הגמרא (מו"ק יז.) מספרת על אבא שהכה את בנו הגדול. ראתה אותו אחת הנשים שעבדו בבית רבי ונידתה אותו. אמר לה: למה את מנדה אותי? אני צריך לחנך אותו. אמרה לו: מחנכים בפה ולא במכות. ובמיוחד ילד גדול שהמכה אותו עובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט) שגורם לילד להתמרד. הרמב"ם מביא את המקרה הזה להלכה בין הדברים שמנדים אדם בגללם.

 

מכה קטנה עלולה לגרום נזק גדול 

מורי ורבי הרב שליט"א הביא פעם את המדרש הבא ללמד שלפעמים מכה קטנה עלולה להתפתח לנזק גדול: ר' אבהו היה יושב ולומד, ראה איש אחד רץ אחרי חברו להכותו במקל קטן (ענף של פרח). קם ר' אבהו וצעק עליו: אתה רוצה להרוג את חברך? אמר לו: זה רק מקל קטן, ובזה אי אפשר להרוג את החבר. אמר ר' אבהו: מאחוריך יש מזיק רוחני עם מקל של ברזל, כשאתה תכה את חברך במקל הקטן - המזיק הרוחני יכה את חברך במקל של ברזל והחבר ימות.

  

כמובן שבהקשר לכל הסעיפים האחרונים חשוב להדגיש כי חינוך נכון הוא בדוגמא האישית ולא במכות.

 

איסור לשוטר להכות מפגין  

אחרי המכות הנמרצות שהכו השוטרים את האנשים שהיו בעמונה, אמרתי לקבוצת שוטרים שהיו בשיעור אצלי ש"כל המרים יד על חבירו - נקרא רשע" נאמר גם על שוטר או איש יס"מ. מה שהותר להם להשתמש בכוח זה כדי להשליט סדר, רק במסגרת החוק וברחמנות, אך אם ראש הממשלה משתמש בכוח שוטרים לצרכים פוליטיים לא חוקיים זה לא חוקי, אפילו אם בית המשפט מעלים עין בקריצה.

  

גם אם המפקדים נותנים אישור לשוטרים להכות שלא על פי החוק – לא יכול השוטר המכה להסתתר אחרי הפקודה ולומר אני רק שליח, שהרי "אין שליח לדבר עבירה". מצד שני, המפקדים שנתנו את הפקודה נושאים גם הם באשמה ולא יכולים להסתתר מאחרי הטיעון של "אין שליח לדבר עבירה". הם לא יכולים לומר "אנחנו לא נתנו פקודה מפורשת, רק רמזנו שראש הממשלה רוצה לראות דם".

 

השוטר המכה שלא כדין צריך לדעת שעליו גם נאמרו כל האזהרות על המכה חבירו שנקרא "רשע" וכו'. במיוחד השוטרים שגרמו נזק גופני למפגינים – צריכים לדעת שיש דין ויש דיין. הם חייבים לשלם את הנזק אפילו אם בית המשפט פטר אותם מחוסר הוכחות או מטעמים פוליטיים. כל זה אולי יועיל להם בבית המשפט של מטה, אבל כלפי שמיא המפקדים חייבים יותר מהשוטרים שהכו. 

 

מכות לבעלי חיים  

האיסור להתאכזר ולגרום צער לבעלי חיים הוא מהתורה. שמות פרק כג ה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". ויקרא פרק כב כח: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". דברים פרק כב י: "לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". וכן רבים על זה הדרך. לכן, כשאדם נוסע עם חמור או סוס בדרך – אסור להכותם מכת אויב ואכזרי, ואסור להעמיס עליהם יותר ממה שיכולים לסחוב. וצריך לנהוג עמם ברחמים.

  

ובמסכת שבת דף קנה מוכיחה הגמרא מפסוקים שהקב"ה רחמן אפילו על כלב, ומשם אנו למדים שכשאדם רואה כלב משוטט רעב צריך ללכת בדרכי ה' ולתת לו לאכול. עם זאת, מייד אחר כך צריך להרים עליו מקל להרחיקו, שלא יסתרך ויבוא אליך כל יום לקבל אוכל.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אביהו שפירא
הרב שמואל אליהו
צילום: אביהו שפירא
שי דרומי. הרג את הגנב בלילה
צילום: הרצל יוסף
רוצחי אריק קרפ. מה דינם?
צילום: ג'ורג' גינסברג
מומלצים