שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פתאום כולנו ירוקים?
    ההתיירקות, שמטרתה הקניית תדמית ירוקה, הפכה כלי בשירות "האחריות החברתית", אותה תפיסה שגואלת אותנו מסיוט המהפכה הנדרש מאיתנו. הסתפקותנו באיוולת המהלכים הירוקים הקוסמטיים, היא בעצם בקשת פטור שלנו מהאחריות האמיתית המוטלת עלינו. שיעור במכללה החברתית-כלכלית
    Greenwash* - התיירקות, היא טענה סביבתית חסרת בסיס או רלבנטיות, התרברבות ריקה מתוכן שמטרתה הקניית תדמית ירוקה. בצדק אנו קושרים בבוז את המושג עם תאגידים שנוקטים במהלכים ירוקים שוליים מטעמי יח"צ.

     

    לעומת זאת "אחריות חברתית" הוא מושג שזכה למיתוג חיובי ולפופולאריות. אולם, וזו טענת המפתח שלי: גרינווש הוא כלי בשירותה של "האחריות החברתית". היא זו שמזמינה, מזינה ואחראית לפריחתו, והסיבות להצלחתה במידה רבה טמונות בנו.

     

    "אחריות חברתית" היא מושג מתנצל, חמקמק ומעורפל. תכליתו לרפד את הכלכלה הליברלית בשכבת הגנה, להעניק לה מעטה מצודד כדי להאריך את חיי המדף שלה. זהו ניסיון לקחת תפיסה כלכלית שהגיעה לסוף דרכה האבולוציונית ולהטעין אותה באטרקטיביות. אחריות חברתית בכלכלה חופשית הוא אוקסימורון, והמהלך לקשור בין השניים הוא המצע שמנביט את הגרינווש.

     

    המערכת הכלכלית הליברלית, יש להבין, שיננה לעצמה מנטרה של חופש פעולה ודיברה על התבונה הטבועה במהלכי השוק. בשם אותו חופש פעולה היא אפשרה לעצמה לחצוב, לכרות, להפיק, לברוא, לנצל ללא הגבלה כל משאב טבעי בכל פינה בכדור הארץ, ולהשאיר את המערכת הטבעית להתמודד עם זרימות עצומות של פסולת מוצקה ומולקולארית.

     

    קצב הניצול לא הותאם מעולם לקצב ההתחדשות הטבעית ופיתוח ופיזור חומרים חדשים לא לקח בחשבון את השפעות הלוואי שלהם.חוסר ריסון היה למדיניות רשמית. מדיניות זו, שלא במפתיע, הובילה לזיהום, הרס, דלדול מערכות ושירותים אקולוגיים במידה שמסכנת את קיום הציוויליזציה במאה הנוכחית.

     

    מעגלים פינות לאחריות החברתית

    אחריות חברתית בהקשר זה היא שליפה קופירייטרית מבריקה. יוזמה שלא מתמודדת עם בעיות השורש: העדר הריסון והתעלמות ממגבלות טבעיות הנמצאת בבסיס ההתנהלות הכלכלית. באלגנטיות מדלגת "האחריות החברתית" מעל משוכה זו ומציעה שורה של התאמות קלות, מגוון פעולות נוחות, על פי בחירה, לחברות, עיריות וגופים שהם זללני משאבים גדולים ויצרני זיהום ופסולת. כך הפך הגרינווש להיות הכלי הביצועי של "האחריות החברתית".

     

    שני מאפיינים מרכזיים יצבעו מהלך כגרינווש: אי פעולה באזור השפעה קריטי והעדר שקיפות לגבי מכלול ההשפעות של המודל העסקי על הסביבה, העובדים והקהילה. כך למשל בנקים המתהדרים במהלכים ירוקים, ינפנפו מן הסתם בדו"חות "אחריות חברתית" על הפחתת אנרגיה, מים ונייר. אולם דומייה כבדה תשתרר באשר לנתיב הכסף, תחום ההשפעה המרכזי של הבנקים. שאלות כמו מה הם מממנים והאם הם נמנעים מהזרמת חמצן לתעשיות מזהמות והרסניות, יישארו ללא תשובה.

     

    ה"אחריות החברתית" מאפשרת מרחב תמרון נדיב למשתמשיה, כזה המאפשר להם המשך מתכונת "עסקים כרגיל" ומבטיח להם מצפון שקט. מאחר ש"אחריות חברתית" אינה נגזרת מהבנת הריסון שהמערכת הכלכלית צריכה לקבל על עצמה, ואינה תובעת שינויים מאז'ורים במודלים העסקיים, היא זוכה לפופולאריות רבה. למעשה היא הפעילות הירוקה הנפוצה ביותר במרחב התאגידי, והגרינווש - בן טיפוחיה, הופך להיות כלי מרכזי בארגז הכלים של כל יחצ"ן.

     

    לעשות מעט ולהרגיש טוב

    שתי סיבות מרכזיות להצלחתה של האחריות החברתית בציבור: הסיבה הראשונה היא בורות. הבורות הציבורית ניזונה מכמה סוכנים חרוצים. גופים אינטרסנטיים (משרדי פרסום, פעילות יחצ"נים ועיתונאים מטעם), מערכת החינוך הנזהרת כמו מאש ממסרים מערערים ומחזון מרחיק ראות, וסוכנים ירוקים תמימים ובראשם משרד הגנת הסביבה, שבוחרים לעסוק בסימפטומים ולא בבעיות השורש, ומלמדים את הציבור להסתפק בצעדים ירוקים קטנים שתאגידים נוקטים.

     

    הסיבה השנייה והטראגית להצלחת האחריות החברתית ולפריחת דינמיקת הגרינווש טמונה בנו. דיסוננס קוגנטיבי עז מתעורר בנו כאשר אנו מבינים את עוצמת השינוי המערכתי: הכלכלי, החברתי והערכי הנדרש כדי להימנע מקריסה.

     

    בסתר ליבנו אנו מאוהבים בגרינווש, הוא מאפשר לנו לעשות מעט ולהרגיש טוב עם עצמנו, לשמר את המצב הקיים מבלי להכתים אותו ברגשי אשם או לתבוע מעצמנו ומסביבתנו תהליכי שינוי דרמטיים. אנו מתים לשמוע שאת הכשל הכלכלי שמערער את היציבות האקלימית, מזרים מזהמים לסביבת החיים שלנו, מחסל בשיטתיות
    מערכות אקולוגיות ומעמיד בסימן שאלה את הקיום שלנו על הפלנטה, ניתן לתקן באמצעים קוסמטיים. הרעיון שפעולות מינוריות כמו מיחזור פסולת, צמצום אנרגיה, מים ופסולת, הם מה שנדרש לתיקון, מרגיע, מגן עלינו מפני הצפת חרדות.

     

    השינויים המערכתיים שנדרשים מאיתנו מערערים, זורעים אי נחת, הם מנתצים לרסיסים מודלים עסקיים קיימים ופרות קדושות כמו צמיחה כלכלית, הם מציגים בעין לא מחמיאה את מושאי התשוקות החומריות שלנו, חושפים את עליבות ההנהגה הפוליטית שלנו ודורשים מאיתנו לעשות את הלא ייאמן ולייצר מודלים מנטאליים שיעמדו בהלימה עם המערכת הטבעית.

     

    דרישות טקטוניות אלה גורמות לנו ללכת שבי אחר מקסמי ה"אחריות חברתית". כתפיסה רפורמיסטית צנועה היא גואלת אותנו מסיוט המהפכה הנדרש מאיתנו. אולם הפיכתנו לנשאי אחריות חברתית והסתפקותנו באיוולת המהלכים הירוקים הקוסמטיים, היא בקשת פטור שלנו מהאחריות האמיתית המוטלת עלינו.

     

    * האקדמיה ללשון עברית הציעה את המושג 'התיירקות ו'התיירקקות', אולם עדיין לא חרצה דין.
    •  הכותבת לימור אלוף היא יועצת לחשיבה אקולוגית.


    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
    • לכל השיעורים לחצו כאן .

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים