שתף קטע נבחר
צילום: זיו שדה
"סליחה, יש לכם את השאנל הזה במידה 48?"
ערוץ האופנה גאה ונרגש להציג טור חדש שמבטיח לעסוק באופנה במידות גדולות - אבל ממש לא רק
אוקיי, אנחנו עוד לא מכירים, אז אתם פשוט תצטרכו לסמוך עליי. נשבעת, לא קיבלתי את הטור הזה רק בגלל שאני שמנה. אני באמת כותבת טוב. שנונה, מפוקפקת, כנה עד כדי התבזות בפומבי, נטולת עכבות, משוללת עקרונות, פרובוקטיבית בדולר - כל המאפיינים האלו שכותבת שנאבקת על תשומת לבכם מול שפרה חודדה חייבת לאבזר את עצמה בהם. ועדיין, לבאסתי, את הטור הנ"ל לא קיבלתי בעקבות שנים של כתיבת שוטף פלוס 490 לכלי תקשורת מובחרים, אלא בעיקר בגלל שפרגנתי לעצמי קצת יותר מדי לילות של ביסקוויטים ונוטלה.

 

אני משערת שאני אמורה לשמן טור מסוג זה במיסי שפתיים נוסח כמה אני מתבאסת מהמידות הזעירות בחנויות, או ממבטי הלייזר המיוסרים של המוכרות שמביטות בי, בופאלו פותה שכמותי, חודרת לטופשופ דיזינגוף סנטר (ואיך תמיד בא לי לצעוק להן שאני עיתונאית אופנה ושממש כדאי להן שאני אסתכל לראות מה חדש על המדפים...), או משקיות הפשתן המהבילות שמשליכים עלינו מותגי המידות הגדולות, או מהעובדה שבלית אלטרנטיבה הם כופים עלינו לפרום 340 שקל על טריקו מייד אין ג'נין. אבל האמת היא שאני בעיקר מתבאסת מזה שאני אמורה לשכנע אתכם כמה שהדברים האלו מבאסים אותי.

 

לא בא לי להיות נערת הפוסטר של השמנות. זה לא מה שתכננתי לעצמי כשאספתי בגיל 12 תמונות של טינקרבל וחלמתי איך בגיל 22 אכבוש את חיי הלילה של תל אביב. אני רוצה לדבר איתכם על סיילים, על שאנל, על דיאטות פוטוגניות של קוק וסיגריות. אני חולמת להתלהב איתכם כמו אחרונת הפרחות מה-jegging של קסטרו. רוצה טור שיק. לא רוצה להגג על סימני מתיחה של אחרי הרזיה ועל מה לעשות עם השפשפות בין הירכיים כשהולכים עם חצאית. מעט מתסכל אותי לכרוך סביב צווארי אג'נדה שאני לגמרי לא סגורה עליה בעצמי. באמת שהייתי שמחה לנסות ולהשתכנע אתכן ששמן זה השחור החדש. שאנחנו יפות ושמנות. שאנחנו נשים אמיתיות (אגב, יש דבר כזה: נשים לא אמיתיות?) – אבל האמת היא שצריך להיות חתיכת פסיכופתית מנותקת כדי להצליח לשכנע את עצמך שאת פשוט הורסת אחרי שהחברה, התקשורת ושות' כילו את מיטב זמנן בלהבהיר לך עד כמה הגוף שלך לא תקני.

 

ועדיין, הנה אני מכניסה את עצמי בדיוק לאותו הגטו בו נחנקו מגזים הרעילים רבים וטובים לפניי: הומואיי מחמד, ערביי מחמד, מזרחיי מחמד. להפתעתי גיליתי שכעת גם אני, לעזאזל, מייצגת את האנדרדוג. וכל מה שנותר לי לעשות הוא לנקות את פירורי אבקת הסוכר שמרוחים על חיוכי המריר, להתנצל בפני חלומות הילדות שלי ולהדוף את ההשוואות הבלתי נלאות למפעל חייה של עירית קפלן.

 

נכון, התחלתי את ההיכרות הזאת קצת מהאמצע, אבל האמת היא שכל מה שאתם צריכים כרגע לדעת עליי הוא ששמי יעל רגב, שאני בת 26 , ושאני יודעת לתפור.
נכון, מפוקפק משהו לדחוף את הנטיות המרתה סטיוארטיות שלי כפריט הטריוויה העסיסי הראשון שאני מפרגנת לכם על עצמי. אבל בשביל בחורה שמנה, היכולת לתפור היא כמעט מהפכנית. אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלי היכולת לתפור לעצמי מה שאני רוצה מבלי להיות תלויה באף אחד מקמעונאי התופת שהדגימו לי מגיל צעיר שאם לא אדאג להלביש את עצמי, אף אחד לא יתנדב לעשות את זה בשבילי. אוקיי, מספיק מרמור לפעם הראשונה.

 

כן זה הזמן לגחך. הרי כבר הצהרתי בפה מלא שאני לא מעוניינת להיות נערת הפוסטר של השמנות והנה אני בכל זאת פה, משחקת את המשחק. אבל אני לא באמת מרגישה שאני מתפשרת על ה"אמת" שלי, בעיקר כי מאז לילה אחד בצבא שבמהלכו נרדמתי ושני מסוקי קרב לא עלו לאוויר, למדתי שהדרך היעילה ביותר לדפוק את המערכת היא תמיד מבפנים.

 

תאחלו לי בהצלחה!

 

  • ומה לובשת יעל בתמונה? שמלה ותכשיטים: קלבה; נעליים: מליסה לרשת סטורי; סוכריה: גלידריית צ'וקה, כיכר מסריק, תל אביב


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכותבת: יעל רגב. לא נערת פוסטר (סטיילינג ואיפור: גאלה רחמילביץ' ל-GALA'STYLE; שיער: ז'אן יבוק)
צילום: זיו שדה
לאשה בפייסבוק
מומלצים