שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כשאני מדבר אלייך זה יוצא עקום, עדיף לכתוב

    מבחינה פיזית אין לי שום בעיה עם דיבורים, אני לא מגמגם (בדרך כלל) ויודע להגות את כל האותיות מא' ועד ת'. הבעיה היא שלפעמים אני פשוט מגיב לא נכון בסיטואציה נתונה

    בגיל 22 מצאתי את עצמי אחרי טיול ארוך מאוד, ללא עבודה ובלי מטרה אמיתית בחיים מלבד המחשבה שאוכל לעשות כל מה שארצה. אחרי ששילמתי לא מעט כסף כדי לעשות שוב בגרות בתנ"ך, הלכתי לימים פתוחים במספר מוסדות להשכלה גבוהה והתחלתי ללמוד תקשורת. שיחקתי קצת עם ציוד של אולפני טלוויזיה ורדיו ושמעתי אינספור הרצאות סותרות בנושא השפעת התקשורת על התרבות ולהפך.

     

    ביום בהיר אחד, בין שיעור קריינות לקורס על סרטים רומנטיים במאה ה-21, הבנתי - אני לא יודע לדבר. לפני כמה ימים שכבתי במיטה עטוף בכמה שכבות בגדים שכל אחת מהן נמצאה בפינה אחרת של החדר, ראיתי סרט בערוץ 8 על הרוצח מהקולג' וירג'יניה-טק בארצות הברית. הם הסבירו שהוא סבל שנים רבות מאילמות סלקטיבית. זאת אומרת, שכשלא היה נוח לו הוא פשוט לא דיבר.

      

    זה נשמע כל כך מוכר, שחשבתי שאולי אני צריך ללכת לתחנת המשטרה הקרובה לביתי ולהסגיר את עצמי על רצח שעוד לא ביצעתי, אבל אז נזכרתי שבעצם אני כן יודע לדבר. מבחינה פיזית אין לי שום בעיה, אני לא מגמגם (בדרך כלל) ויודע להגות את כל האותיות מא' ועד ת'. הבעיה היא שלפעמים אני פשוט מגיב לא נכון בסיטואציה נתונה.

     

    הבעיה המרכזית בקשר הכי רציני שהיה לי עד היום היתה שלא ידעתי איך לומר את מה שרציתי. אז עוד לא הבנתי שכל שעליי לעשות הוא לקחת דף נייר ועט ולכתוב הכל, ושזו דרך די לגיטימית להביע את עצמי גם בקשר ארוך יחסית.

     

    כשאתה כותב, חושבים שאתה לא "אמיתי"

    קשה לי לבחור מילים, ועוד יותר - למצוא את אלו שיעבירו את מה שאני חושב בצורה הטובה ביותר. אולי אם הייתי מבין את הבעיה שלי כבר אז, הייתי אפילו מצליח להתקבל ל"אח הגדול - גרסת הפריקים", שמשודרת היום בתור "יוחי דפ -  כל קשר בין דבריו לכוונותיו מקרי בהחלט".

     

    כשידידה טובה שלי הגיעה עם תספורת חדשה שמאוד אהבתי, לא הגבתי כמו שצריך. מסתבר שלבנות (וגם לחלק מהבנים שחוזרים מהטיול הארוך שלהם) העובדה שחצי מהשיער שלהן נופל חלל על רצפת מספרה קטנה באמצע הרחוב היא פעולה קשה מנשוא לפעמים. למרות שאמרתי שהיא יפה מאוד היא לא האמינה לי.

     

    הבנתי שהרבה יותר קל לי לכתוב, אני מניח שכמעט לכולם קל יותר לנסח בכתב את מה שהם חושבים ומרגישים מאשר להגיד את הדברים באותו רגע. הבעיה היא בהנחה הבסיסית שדיבור בזמן אמת מעיד ביתר אמינות על האדם וחושף את טבעו האמיתי, בניגוד לזה שחושב, מתכנן ומנסח את מילותיו פעמים רבות עד שהוא מחליט כיצד בדיוק יצא המסר שהוא רוצה להעביר.

     

    בכתב אני רהוט ושנון גם בלי לתכנן

    הבדל מעניין בין הכתיבה שלי למלל הוא שאני משתמש במילים וביטויים שלא הייתי בוחר בהם בדיבור. לא הייתי מתחיל את דבריי ב"יום בהיר אחד" וכנראה שלא הייתי אומר "קשה מנשוא" אלא משתמש במילים פשוטות יותר. לטעמי קשה יותר לתאר את המצב במלואו בדיבור לעומת הכתיבה, אבל זה לא הופך את הכותב לפחות גלוי-לב אם הוא לוקח עט במקום לפתוח הפה. יש אנשים שפשוט מתנסחים טוב יותר מול דף.

     

    קורה לי לא מעט שאני מדבר עם חברים באינטרנט בצורה רהוטה, שנונה ומצחיקה, גם בלי לכתוב את הכל מספר פעמים ולערוך את עצמי, אבל בזמן שיחה הדברים יוצאים לי אחרת. הדבר היחיד שבאמת הרבה יותר טוב בדיבור פנים אל פנים הוא שפת הגוף, אבל בכתיבה אפשר לפצות על כך כשניתן ממש לתאר את הכוונה.

     

    הדוגמה המנצחת היא חשבונות. הם נראים הרבה יותר טוב בכתב מודפס ומסודר, מאשר גבר שדופק בדלת עם הודעה בפיו שעליי לשלם לו 200 שקלים יותר על חשבון המים, מפני שכבר מספר שנים שענני הגשם החליטו לדלג עלינו.

     

    פשוט קל לי יותר להביע את דעתי ולהגיד את מה שאני חושב בלי האפשרות שיקטעו אותי באמצע. בכתב הנמען מחויב לתת לי לסיים את המשפט, וכך יהיה קל יותר למי שקורא להבין את כוונותיי.

     

    אולי הכתיבה מדמה לייצר הקשבה, וכך העולם נראה יפה וקל יותר להבנה בכתב, ולא כמו שהוא באמת.

     

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיבור יותר אמין מכתיבה?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים