"זו לא סתם פרובוקציה"

את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה יציינו החודש בישראל וברחבי העולם באירועים שונים שמטרתם להדהד כתזכורת את מה שהיה ולהתריע מפני מה שעלול לקרות. גם במכון משואה מבקשים למצוא דרכים שישאירו את הנושא צרוב בתודעה ויעודדו שיח תרבותי אודותיו. לפני חודשים ספורים השיק המכון תחרות ליוצרים קולנוע צעירים, סטודנטים ותלמידי תיכון, שהתבקשו להתייחס לשואה באמצעים קולנועיים.

בין עשרות הסרטים שהוגשו, הונח על שולחן הלקטורים גם "חתיכת לחם", סרט קצר של גומא רביד, בוגר טרי של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרטו של רביד מבוסס על סיפור קצר מאת הסופר היהודי-פולני יהושע סטניסלב ויגודסקי, ניצול מחנות אושוויץ, אוראינבורג ודאכאו.

הסרט עוקב אחרי גבר מבוגר שכלוא בביתו כשבחוץ סוערות הרוחות ונעליים מסומרות מרעישות צעדים. על שולחנו מונחת חתיכת לחם עבשה אותה הוא שומר ליום אחרית. הרעב מציק אבל הוא מתאפק. זוהי חתיכת הלחם האחרונה שנותרה לו. מהרחוב נשמעות קריאות חלושות של ילד תשוש מרעב המבקש לחם.

בכרי ורביד על הסט. המשמעויות היו ברורות (צילומים: גורי ומיה לב ארי)

חבר השופטים שבחר להעניק לסרט את פרס עידוד היצירה, ציין בנימוקיו את בחירת השחקן הראשי אותה הגדיר כמרתקת. "זהו סרט אמנותי ויפה שמעביר את תחושת המצוקה והעצב ונוגע בלב הצופה", הוסיפו השופטים בהם דוד פישר, לשעבר ראש קרן הקולנוע החדשה. מי שריתק את השופטים ולא בכדי היה מוחמד בכרי, ששורף את המסך בנוכחותו ומביא ליצירתו של רביד דיאלקטיקה מעוררת מחשבה.

נותן קרדיט לצופים

מתוך הסרט. להחזיר את ויגודסקי לתודעה

רביד מדגיש כי בכרי היה השם הראשון שעלה תוך מחשבה על ליהוק. "הוא אחד השחקנים המרשימים ביותר שעובדים בישראל ואני לא רואה אותו מספיק על המסך", הוא אומר. "זו בלבד סיבה מספקת בעיני ללהק אותו".

את הסיפור הקצר של ויגודסקי, שמופיע באסופה "בכור שטן" שראתה אור ב-1972, פגש לראשונה כשהיה בן 11. "אמא שלי כתבה תוכנית לימודים להוראת השואה לחטיבות הביניים ששמה פחות דגש על הצד ההיסטורי והתמקדה יותר בהוראה חווייתית שמטרתה ליצור הזדהות עם הניצולים", מספר רביד.

"הסיפור הזה הותיר בי מועקה גדולה שהייתי צריך להתיר. כשחזרתי לקרוא בו שכחתי לחלוטין את מונולוג הפתיחה ובעבודה על הסרט התחבטנו לא מעט איך לתת לו ביטוי קולנועי מספק. אבל הסיטואציה שהסיפור מביא מאוד חזקה ומעבר לכך הוא כתוב לעילא. אם הסרט הזה יחזיר את יהושע ויגודסקי לתודעה, עשיתי את שלי".

איך אמא שלך הגיבה?

"במשפחה שלי לוקחים את השואה מאוד ברצינות. הורי די אובססיביים לגבי הצורך ללמוד, לדעת ולהכיר את הנושא. אני חושב שהם אהבו את הסרט. אני רוצה להאמין שיש כאן קו שמחבר בין הפעילות החינוכית של אמא שלי למקום שממנו יצרתי את הסרט הזה. אולי בהתחלה זה נראה מוזר אבל כשהטקסט והשחקן מתחברים, זה מתיישב. כשדיברתי עם מוחמד הוא אמר לי שהוא לוקח את עניין השואה באופן אישי. הוא אמר אמר: 'יש לי חשבון עם האנשים שעשו את זה'. אני חושב שזה חותר למקום שבו הרגישויות והכאב של כולנו יכולים למצוא מכנה משותף".

עם איזה מטען היית רוצה שאנשים שרואים את הסרט יצאו?

"הבטחתי לעצמי שלא אענה על השאלה הזו אבל עכשיו אני חושב על משפט שתאופיק אבו ואיל, הבמאי של הסרט 'עטאש' ענה כשנשאל שאלה דומה.

הוא אמר: 'אני רוצה שהסרט הזה ייתן בראש וייתן בבטן'. זו תשובה מצוינת".

מנכ"לית מכון משואה, איה בן נפתלי, מדגישה: "בחירת השחקן הישראלי-ערבי מוחמד בכרי מרמזת על הקשר שבין המימד הפרטיקולרי הלאומי של זיכרון השואה לבין הממד המוסרי-אוניברסלי של משמעות השואה. היצירה נבחרה כסרט הדרמטי הקצר הטוב ביותר בשל איכותו, הסיפור, המשחק והצילום.

"אנחנו חיים היום בצומת היסטורית שבה מצד אחד אנו אוחזים בידיהם של הניצולים ומנגד מתבוננים אל העתיד ומחפשים דרכים חדשות, באמצעותן ניתן יהיה להתייחס לזיכרון השואה בתפיסות ובדרכי ייצוג ההולמות את ראשית המאה ה-21. יצירות אמנות של יוצרים צעירים נועדו לתת קול לסיפורי הניצולים גם כשאלה לא יהיו עוד איתנו ולהקנות לזיכרון השואה משמעות רלוונטית - אישית, תרבותית ואינטלקטואלית".