כשאני מדבר אלי אנשים מסתכלים, עדיף לטקבק
אני, כמה שאני ידידותי לסביבה, לפעמים אני מרגיש שאין עם מי לדבר.
כאילו ההוא שהיה אני לפני רגע, כבר לא כאן עכשיו בכסא שלי.
אלו בדיוק הרגעים היפים שבהם אני נושם עמוק, עוצם עיניים, שם יד רכה כזאת על כתפי שמיד מתקשחת, ואומר לעצמי בטון כזה עם ים אמפתיה:
מאמי, אנחנו צריכים לדבר.
לדבר על מה? אני שואל בחשד מונע ועונה בחיוך משגע: לדבר על מה שאתה רוצה נשמה, העיקר שנדבר.
נדבר ונדבר ונדבר חור בראש אני עושה לי, אני רוטן, ומיד וצורח לי בפנים בהיסטריה: אני, כלום לא מעניין אותי אני! אני, רק סקס יש לי בראש אני!
ואיפה, איפה, איפה אני בתוך כל הקשר הזה?
איזה קשר? אני משתנק. מתי דיברנו על קשר? עוד לא נולד הכלב שיקשור אותי, בטח לא אני!
אני לא אתן שידברו אלי ככה! אני האסרטיבי לא נותן לי. אני, זה לא האני שנולדתי איתו. זה מישהו אחר שחוזר אלי בלילות עם ריחות שאני מכיר מנשים שאני לא מכיר, לפעמים מסטול, לפעמים מסריח ולפעמים גם מרביץ על הפנים, במיוחד אחרי הגילוח. חבל, חבל שלא שמעתי לאמא שלי ששכחה את הגלולה!
למה איפה היית לפני שהכרת אותי יא-פוסטם! אני שואג. צא, צא לי מהוורידים, יא צינתור למוח, יא חופר בנשמה, יאללה, יאללה תירגע לפני שאני...
ואז הדמעות זולגות מעצמן ואני עכשיו באמת כבר לא יכול לדבר, אפילו אלי.
רק לכתוב. בחדר יש רגע של שקט שרק התיקתוק של המקלדת מפר כמו שבועת-נישואין מחוללת, כשבמחשב מתחתיה, מתנשמת אהבה ענקית שבלעדיה אני חצי-בנאדם. בלי שיחות-נפש עם נפשי, בלי פידבק רגשי מתוכי, בלי דיאלוג פתוח, או לפחות מונולוג פעור, שיוציא ממני את כל מה שיש בי ויכניס אותו בחזרה עמוק לבפנים הקרם-נוגט ההורס שלי.
ככה זה נמשך שנים ובדרך-כלל זה לא ממש מפריע לי, כי קשר זה קודם כל לקבל אחד את האחד גם ברגעים של קונפליקט פנימי.
גם ברגעים בהם אני יושב שקוע בעצמי מול המסך, כותב את כל מה שאמרתי לי בלהט הצהריים באמצע האוטובוס, עד שאנשים הפרידו והורידו אותי.
מקיש באצבע צרידה את כל הדברים שרציתי להגיד לי עכשיו באינטימיות השקטה והמוחלטת שבה אני כותב הכל ושולח לי בכתב-יתדות מודפס על לבי, אהובי, מכותבי, טוקבקי, תגובה אלרגית שלי לעצמי, אני, כפרה עלי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
