הפנטזיה שחלמתי עליה, היא בדיוק איך שאני נראה

אני, כמו שאתם רואים אותי בחלום, המציאות עולה על כל דמיון והוא צורח לעוד.

האמת העירומה היא שלשקר יש רגליים משגעות. משהו שמפיל אותך שוק על ירך, ומותח את גידי הנפש מהקרסול עד הברך. מן ישרות מפותלת, רכה ושרירית, של עולה-רגל מיטיב-צעד שלא ממהר לשום-מקום. אבל הרגליים זה רק ההנעלה.

בגלל הצניעות האותנטית, הביישנות השרמנטית והאיפוק הגברי הסקסי בחירוף שלי, אדלג ברשותכם בניתור חינני של אלופת-קלאס מעל לגומי התחתון, ורק אציין ביובש כי מים רבים לא יוכלו לסבן את האהבה.

הרשו לי גם לפטור את הישבן המתוח כדייט-נעורים על גבעה סלעית בטפיחה שובבה, שנועדה על הדרך גם לסדר את הכרית על הכסא.

כך אני חולף למענכם, נוגע לא נוגע בטבור העולם המיסתורי, הטורסו המתפרש במוצקות מוסרית מעל לב-זהב שמי שלא שמע אותו פועם, לא ראה שמחת בית-השואבה מימיו. אחליק בריפרוף מעל לכתפיים הנושאות את כל העולם לאשה והזרועות המסוקסות, המסוכנות, המסוכרות, שטובלות את עצמן בעצמי ורודות ממני דבש טהור תוצרת עצמית.

אגיש אותי לפי המשורטט כמו שער ניצחון מעל לשיירה של נשיקות, ללשון הגבשושית שמתכווננת אוטומטית לטעם שלי, לאף מחוטב הנחיריים שאף אף ואפילו חוטם, לא מתקרבים לדרך שבה הוא נפגש עם המצח, שולח ניחוחות אל בין אונות מעוצבות באפור פנינה, מחוברות לעיניים, עיניים שלי מעולפות ריסים היסטריים, מסך רקום מעל מבט מהפנט שקופץ מהאישון כמו רקדנית אקזוטית מעוגת-רווקים.

ככה אני יודע מה אני רוצה. את התבנית, את האידיאה, את הנשמה התאומה שאמנם שקר החן והבל היופי, אבל מה לעשות, אני לא פוליגרף.

פנטזיה רומנטית על יופי בלתי-נתפס, רגליים אינסופיות, שדיים מגינים מעל,

תיבת-פנדורה מיניאטורית ובה הדוקים במתיקות כל חטאי היקום, כל מה שאני רוצה לעצמי וכל מה שאני חושב שאני - אני, כפרה עלי.