קופסה שחורה

"דוני דארקו" (2001), סרטו הראשון של ריצ'רד קלי, חיבר בין דיוויד לינץ', מדע בדיוני וסרטי נעורים. הוא הוכתר כסרט פולחן, וקלי סומן כהבטחה גדולה - אך ההמשך היה כולו אכזבה. קלי כתב את התסריט של "דומינו" (2005), שהפך בידיו של טוני סקוט לאחד הסרטים האיומים של העשור.

פרויקט חייו, "סיפורי סאות'לנד" (2006), סאטירה אפוקליפטית גרנדיוזית, לפרקים מבריקה אך גם גדושה ומבולבלת, נדחתה על ידי הביקורת וכשלה כלכלית. אפילו ההוצאה מחדש של "דוני דארקו" בגרסת הבמאי (2005), עם אפקטים משופרים ועוד 20 דקות של סצנות שאמורות היו להשלים את החזון של קלי, רק גרעה מהסרט המקורי.

בסרטו הנוכחי, "הקופסה", קלי מנסה לרסן את שאפתנותו ולהכפיפה לצרכי המערכת ההוליוודית. התוצאה היא כישלון מהדהד בשתי החזיתות, ופגיעה רטרואקטיבית נוספת באיכות שניתן היה ליחס לעבודותיו הקודמות.

"הקופסה" מתבסס על "כפתור, כפתור", סיפור קצר של ריצ'רד מאת'סון שעובד בשנות ה-80 לאחד מפרקי סדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים". ביסודו זהו מחזה מוסר פשוט, שנופח בסרט הקולנוע להזיה אפוקליפטית ופרנואידית שמצליחה, חרף מאפיינים אלו, גם לשעמם.

נורמה (קמרון דיאז) וארתור (ג'יימס מרסדן) הם זוג נשוי ואוהב, שחייהם מתנהלים - לכאורה כמובן - על מי מנוחות. אך לנורמה יש כף רגל שנהרסה עקב רשלנות רפואית, וארתור העובד כמדען בנאס"א מגלה כי חלומו להיות אסטרונאוט לא יוגשם. צרימות אלה מספיקות להוליכם בדרך הפיתוי למעשה עבירה מוסרי שעליו הם ישלמו מחיר יקר.

"הקופסה". שעתיים של רעיונות חצי-אפויים

לתוך חייהם נכנס ארלינגטון סטוארד (פרנק לנג'לה) איש מסתורי שפניו שרופות למחצה. הוא נותן לנורמה קופסה שבה טמון כפתור גדול מתחת לכיפת זכוכית. אם נורמה תלחץ על הכפתור אדם שאותו היא לא מכירה ימות, והיא תקבל מיליון דולר.

לאחר לבטים היא לוחצת על הכפתור, והמציאות הפרברית השלווה מתחילה להתפתח לסיוט בעל היגיון פנימי משלו.

הסרט יתקדם בסדרה של סצנות, הזויות יותר ויותר, שמערבות מכל הבא ליד - נאס"א, ארגוני ביון אמריקניים (NSA), פרויקט ויקינג (חקר המאדים) וזומבים הנשלטים על-ידי ישויות מסתוריות. הניסיון לחבר את כל אלו לסרט שיעבוד כאימה, בידור, סרט מעורר מחשבה או, אם יורשה לקוות, כסרט שיש בו את כל השלושה, קורס כבר בשלב מוקדם, והצופים נידונים לצפות בכמעט שעתיים של דשדוש חסר תוחלת ברעיונות החצי אפויים של הבמאי-תסריטאי.

סארטר למתחילים

אין דבר המדגים טוב יותר את הפער בין גרעין ההבטחה והביצוע הכושל בסרט מאשר התייחסותו הילדותית של קלי ל"בדלתיים סגורות" (1944), המחזה הידוע של ז'אן פול סארטר. המחזה, העוסק בשלושה חוטאים בגיהנום (המעוצב כחדר מלון נטול מראות), אמור להדהד בדילמות המוסריות של בני הזוג ב"קופסה".

נקודת התייחסות זו מבורכת לכשעצמה. המדע הבדיוני האמריקני סובל מהסתמכות יתר על אלמנטים דתיים-נוצריים של גאולה וחורבן, וההקשר האקזיסטנציאליסטי בהחלט רלוונטי לדיון של הסרט בחופש, בחירה ואחריות מוסרית.

הבעיה היא באופן הביצוע. מילא הסצנה הגסה שבה נורמה מלמדת את המחזה ונענית באבחנה של תלמידה המגיבה במשפט הפואנטה הידוע "הגהנום הוא הזולת". האזכורים הבאים יהיו בוטים ונבובים יותר. נורמה וארתור הולכים לראות הפקה תיאטרלית של - נכון - "בדלתיים סגורות". ובהמשך - התלמיד הלא סימפטי של נורמה שמפזר רמזים עמומים ומאיימים (והופעתו מקבילה לדמות המשרת במחזה), והאזהרה שנרשמת במהלך הסרט על שמשת המכונית של ארתור - "No Exit" (שמו האנגלי של המחזה).

האזכור התכוף של יצירה שמעמדה התרבותי מוכר ומבוסס, במיוחד בדרך אווילית זו, לא מעשיר את הסרט אלא רק מדגיש את מוגבלותו. הפוטנציאל המקורי של

החיבור עם תמות אקזיסטנציאליסטיות הולך לאיבוד בממבו-ג'מבו של חייזרים, קונספירציות ממשלתיות ומבחנים מוסריים למין האנושי.

כמו דמותו של בנג'מין באטן, נראה שגם קלי מתפתח לאחור. הוא ממשיך לעסוק בסרטיו באותם נושאים, אך איכות הטיפול נמצאת בנסיגה מתמדת מאז סרטו הראשון. האם סרטו הבא, "גאווה ודעה קדומה וזומבים", יציל את הקריירה שלו? כיוון שהפעם הוא לא כתב את התסריט, צפוי שתהיה חריגה מתכני סרטיו הקודמים. כפי שהדברים נראים כעת, רק טוב יצמח מכך.