היא חשפנית של מילים לעיני קהל של מציצנים
הכתבות הכי פופולריות שלה הן דווקא בשם בדוי, והיא אומרת שהכתיבה בשם בדוי היא כמו ללדת ילד ולשים אותו על סף של בית אחר. שיחה על הצורך בכתיבה חושפנית ועל תחושת הכוח
"תלוי במידת החשיפה", אמרה.
אז המצאתי לה כינוי, אמנדה.
החשיפה המקובלת היום מזכירה לאמנדה אשה שהולכת עם מחשוף ולא רואים לה את הפטמות, או אשה שהולכת בחוף הים עם חוטיני. שתיהן לא נחשבות ערומות. האם כך גם היא מרגישה לגבי הכתבות שלה בערוץ יחסים? חושפת כמעט הכל ועדיין לא יותר מאשר משתפת אחרים בחוויות שלה?
חשיפה היא סגנון חיים הולך ומתפתח
יש לסגנון הזה מספר כיוונים. נתחיל בזה שהפסיכולוגיה מעודדת אותנו לדבר על עצמנו. נמשיך בזה שהיום חוף הים, עם כל הדחפים שם להסיר בגדים, הוא מקום בילוי מועדף בקיץ, ואז גם מופיעים כלי התקשורת שמגלים עניין מיוחד במי שאינם עושים סוד מהחיים שלהם, ובמקביל מלבלבת תרבות הסלבס, שהיא סוג של התפשטות, וגומר בזה שהאינטרנט מאיץ את גורם האנונימיות לממדים מפלצתיים. החשיפה, לדעתי, מחליפה היום את המכובדוּת שפעם עשו ממנה קריירות.
איפה אמנדה בכל הסיפור הזה? אמנדה היא כותבת קבועה ודי פעלתנית בערוץ יחסים. "התחלתי לכתוב בעקבות פרידה קשה שעברתי", היא אומרת, "הכתבות הראשונות היו בשמי האמיתי. תיארתי, בחשיפה מלאה, את חוויות הרווקות שלי, אחת לאחת. הרגשתי צורך עז לכתוב ולשתף, בלי לחשוש מהחשיפה ומתוצאותיה. החשיפה היתה תופעת לוואי".
מתערטלת או משתפת
"אני מסוגלת לכתוב טור בשמי האמיתי ולחוש כאילו לא אני כותבת את הדברים, אלא דמות אחרת. יש מעין הזרה בין הכותבת וביני, הדבר מאפשר לי להיפתח, להיחשף, אם תרצה. אבל יום אחד התעוררתי וקלטתי את מידת החשיפה. נבהלתי מהחשיפה הזו, אולי בעקבות הטוקבקים הפולשניים, שחלקם היו אף אלימים. ואז החלטתי שחלק מהטורים אכתוב בשמי האמיתי וחלק בשם בדוי. החלטתי לשלוט במידת החשיפה", מוסיפה אמנדה.
-את ממשיכה בכל זאת לחשוף הכל. החלקים שאת מעבירה לשם הבדוי הם הרי גם כן עלייך. יש לך צורף להיחשף?
"בוערים בי שני צרכים, הצורך לשתף והצורך לכתוב. אבל אתה, כך נדמה, טוען שבוער בי צורך אחד גדול והוא - להיחשף. האמת היא שמעולם לא חשבתי על כך בצורה כזאת. בחיי הפרטיים אני אדם מאוד מאוד דיסקרטי, שומר את סודותיו לעצמו ואת סודותיהם של אחרים. מוזר לי לחשוב שאני רוצה להיחשף. לחשוף, זה נוגד את ההוויה שלי. ונניח שאני אקסהיביציוניסטית שלא מודה בכך, מדוע כשאתה אומר להיחשף אני חשה אי נוחות מסוימת, כאילו אני מתערטלת, וכשאני אומרת לשתף זה נשמע לי פחות מאיים?"
-אולי את מכבסת לעצמך מילים כדי להרגיש נוח יותר עם כתיבה מתערטלת?
"במחשבה שנייה, לחשוף, לשתף, לא ממש חשובה לי ההגדרה. נוח לי עם הכתיבה הזאת. טבעי לי לכתוב כך. אני רוצה לבטא את עצמי. אני רוצה שיקראו אותי ואני רוצה להגן על הפרטיות שלי. התחושה היא שבמשחק הזה הטוקבקיסטים, הצמאים למידע, הם המציצנים, ואני צריכה לספק את הסחורה. החלטתי לספק להם, בשמי האמיתי, רק את מה שאני רוצה שיידעו עליי. אני אכוון את העינית של הצופה. אני מכוונת לחלקים הערומים בנשמתי, ממש כמו בציור של אדגר דגה עם הנשים העירומות באמבטיה. כשאני כותבת בשם בדוי, אין לי גבולות ברורים. בשמי האמיתי, לא אספק לקוראים מידע שיביך אותי או את משפחתי".
-את בטוחה שאת לא מספקת להם את הסחורה?
"כל עוד לא יודעים מי כתב את הטור, כל עוד אין פנים אמיתיות, אין פה חשיפה אמיתית. הסחורה לא נמסרה במלואה. המילים שאני כותבת בשם בדוי הן חלק ממני, אבל חלק זעיר. זה כמו לצלם פיסת עור חשופה מהגוף שלי, אבל לא את כל הגוף. כנ"ל לגבי הנשמה".
-עד כמה את נהנית, אם בכלל, מעצם החשיפה?
"אני לא יודעת עד כמה אני נהנית מהחשיפה עצמה, קשה לי לבודד ממה נובעת ההנאה, מהכתיבה, מהשיתוף, או מהחשיפה. אילו רק החשיפה היתה מניעה אותי, הייתי שמה את תמונתי ואת שמי בכל הכתבות שלי. הכתבות הכי פופולריות שלי הן דווקא בשם בדוי. כל כתיבה שלא בשמי היא כמו ללדת ילד ולשים אותו על סף של בית אחר. זו המטפורה שעולה לי כרגע לראש. זו לא חשיפה מוחלטת שלי. אני בעיקר נהנית מההצלחה של המילים שלי. זה פלא בעיניי. זה פלא בעיניי שכותבים לי שבוכים בגלל מילים שכתבתי. משמח אותי אם גרמתי למישהו לחשוב. מפליא אותי הכוח הזה. אולי זה הרצון שלי בעוצמה, כפי שאמר ניטשה".
-יש חשפניות במועדוני לילה שמדברות בדיוק כמוך. הן נהנות מהכוח שיש להן על הגברים שצופים בהן.
"אני מסכימה להיות חשפנית של מילים. אני חושפת הכל במילים. אבל מה זאת חשיפה? גבולות החשיפה נפרצו בכל תחום. אם פעם היה לבוש של ים לחוד ולבוש של יבשה לחוד, היום הכל התערבב. אנחנו דור מתערטל. האינטרנט הביא את החשפנות המילולית לדרגת-על. קח את תופעת הבלוגים שאני חלק ממנה. אנשים מתערטלים, נחשפים באלבומי המשפחה בפייסבוק, ורצים להשתתף בתוכנית האח הגדול. מצד שני, כשכולם מתפשטים, איזה ערך יש לעירום ולהתערטלות?
"יש בסיפור הזה הרבה צביעות. החברה שלנו היא צרכנית של החשיפה, אבל היא מענישה בחומרה את מי שחוצים גבולות. כך נעשה לאחת הכותבות בערוץ. היא חשפה, בשמה האמיתי, פרטים אינטימיים ביותר על חיי המין שלה, וזכתה לקיתונות של בוז מצד הקוראים. היא עברה על איזה כלל בכך שחשפה עצמה במלוא מערומיה, תרתי משמע. התחושה שלי שהיא נשרפה מהר מדי. הקוראים העלו אותה על המוקד כי היא לא שיחקה על פי הכללים שלהם".
-פעם, כדי להיות חשפן של מילים, היה צריך למות אחרי הכתיבה ואז לחכות בערך ארבע שנים. זה מה שקרה, מכל מקום, בסוף המאה ה-18, לחשפן המילים הנחשב לראשון בהיסטוריה, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו, עם ספרו חסר העכבות "וידויים".
אמנדה מתפרצת אל דברי הסיכום שלי: "רוסו מבקש לחזור לאיזה ניקיון טבעי של האדם, להתנקות מהחולי של החברה. שמתי לב שיש בכתיבה שלי בשם בדוי יותר טוהר מחשבה ויותר טבעיות מאשר בכתיבה בשם האמיתי, כי אני פחות מפחדת מהשיפוטיות של החברה. למרות שאני מחשיבה את הכתיבה בשמי האמיתי ככתיבה אמיצה, חסרת פניות, עדיין קיים הגורם של מה יחשבו. 'מה יחשבו' הוא מבחינתי החולי של החברה".
לפנייה לכתב/ת 
