שתף קטע נבחר
צילום: גבי מנשה

סיפור ט"ו בשבט: השביעייה של אביבה

בבית משפחת גרין חוזרים בכל יום עשרה ילדים מבתי הספר והגנים. רובם מלאים סיפורים וחוויות. רק אביבה, יושבת עצובה ושותקת ולא מספרת שום דבר. יום אחד, מלי גרין החליטה לקחת אותה לביקור במשתלה

בין החוגים, לסידורים, ללימודים, לפעילויות השונות - בחודש האחרון התברגה לה בלו"ז השבועי פעילות קבועה חדשה: ביקור במשתלה הקרובה לביתנו. רוני, בעל המשתלה, שרואה אותנו חולפים על פני תחנת הדלק שמולו ובוחרים שוב להיכנס דווקא למשתלה, מקדם את פנינו במאור פנים: "אז מה קורה? משפחת גרין החליטה לקשט את הבית לכבוד ט"ו בשבט?"

 

לפני חודש הגעתי לראשונה למשתלה, בעקבות כתבה שהכנתי על גינון טיפולי. מומחים רבים מסכימים היום שגינון טיפולי הוא גישה טיפולית מרתקת. מחקרים רבים מציגים את הקשר ההדוק בין פעילות בסביבה ירוקה, בטבע או בגן פורח, לבין תחושות שהאדם חווה בעקבותיה: רוגע, שלווה, הנאה והגברת החיוניות. חובבי גינון מעידים על יתרונות העבודה בגינה והתועלת שהם מפיקים מכך. הם מדביקים אותך בהתלהבות שגינון הוא עיסוק מרגיע, מהנה, מפעיל חושים ושרירים, שמאפשר ביטוי יצירתי ותוצאותיו ניכרות ומתגמלות.

 

המרחב הירוק מאפשר שינוי, צמיחה רגשית וריפוי בסביבה לא שיפוטית. ראיתי שם ילדים שהגיעו לבד, ילדים עם הוריהם, בני זוג, משפחות שלמות, צעירים, מבוגרים וקשישים, קבוצות של אנשים בלי קשר זה לזה, כשהמכנה המשותף לכולם הוא טיפול בחיק הטבע. וכמו בכתבות רבות בהן אני יוצאת נפעמת מהנושא, חשבתי לעצמי שהפעם כדאי ליישם את מה שכתבתי גם אצלי בבית.

 

שתיקתה של אביבה

כבר זמן רב שאני מרגישה כי אני לא מוצאת את הדרך אל הלב של אביבה, כמו שהיה פעם. מאז ומתמיד היא היתה ילדה מופנמת מעט מהאחרים. תמיד זרמנו, אבל לאחרונה אני עומדת מולה חסרת אונים.

 

"שלום, מתוקה. איך היה בבית הספר?" אני מקדמת אותה בחיוך.

"בסדר", היא עונה בלי חשק.

"איזה מקצוע הכי אהבת היום?" ניסיתי לחלוב אותה בשאלה.

"לא יודעת".

 

"את נראית לי קצת עצובה ומצוברחת". היא שותקת.

"חברה פגעה בך? המורה עצבנה אותך?" היא עדיין שותקת.

 

"אביבה, חמודתי, ספרי לי", אני מתחננת, והיא מצידה אוכלת ארוחת צהריים בשתיקה ושוקעת בספר החדש מהספרייה.

 

"ואוו, אמא! את לא יודעת מה קרה היום בכיתה. המורה הביאה צב לשיעור טבע... שתי בנות רבו על המקום ליד החלון וחוצמזה, יש לנו מסיבה ביום שישי..." מימי פורצת פנימה אל המטבח ואי אפשר לעצור את שטף הדיבורים שלה. היא מדברת במהירות שלא היתה מביישת אצן במרתון. ממנה אשמע הכל. ומה עם אביבה?

 

זהו. הולכים למשתלה, החלטתי. 

 

החיפושית הטיפולית

אני מתארגנת ליציאה ונזכרת בשיחה שלי עם אחת המרואיינות, נקרא לה אורלי, אם לילדה בת שבע. אורלי לא חלמה כי הישועה שלה תצמח דווקא מן הגינה. רננה בת השבע אינה מצליחה להביע את עצמה בבית וכמובן שלא בחברה. אובחן כי היא סובלת מבעיית דיבור ותקשורת. אורלי ניסתה מספר שיטות טיפוליות, עד שהפנו אותה אל סדרת מפגשים המיועדים להורים וילדים כחלק מפרויקט גינון טיפולי.

 

באחד המפגשים עמדה וצפתה מן הצד בילדתה, בזמן שהמטפל העניק לה טיפול פרטני. הם הגיעו לגינה והתחילו לחפור גומה בצוותא, כשהילדה הסבה את תשומת ליבו לחיפושית אדומה מנוקדת בשחור, שהסתובבה ליד הצמח.

 

"אל תסלקי אותי, באתי לבקר פה", המטפל הפך את קולו לקולה של החיפושית המיניאטורית וניהל איתה דיאלוג.

 

"איך קוראים לך? אני איתן", אמר בקולו הרגיל. "לי קוראים חיפושית", המשיך את המשחק בקול דקיק.

 

ואז קרה דבר מדהים. תוך דקות ספורות השיחה הפכה לקולחת. הילדה החלה לספר ל"חיפושית" על משפחתה, על עצמה. היא לא הפסיקה לדבר לרגע, לעומת שאר המפגשים, בהם לא הצליחה להשמיע את קולה.

 

באותו היום גילתה אורלי כי לילדה יש מסוגלות ויכולת לתקשר ומעכשיו צריך רק למצוא את מקור החסימה ולשחרר אותו.

 

"אמא, בואי נחזור כבר הביתה"

בדיוק בהפי אנד תפסתי בידה של אביבה, כולי חדורה ברצון והתלהבות. "בואי נלך ביחד ונבחר שתילים לפרחים. איזה צבע מתחשק לך?" ניסיתי להדביק אותה בהתלהבות שלי והיא לא הראתה בדל של התלהבות.

 

"אני מציע שתקני שתיל מוכן ולא זרעים. כך הילדה תראה בתוך ימים תוצאות מיידיות בגינה", הציע לנו רוני, בעל המשתלה.

 

"ואוו, שתילים מדהימים! תראי את תמונות הפרחים. איזה שתיל את בוחרת? האם את מעוניינת בפרחים הצהובים, הכתומים או שאת רוצה ללכת על משהו שקט יותר ולבחור בלבנים?" שאלתי. גם רוני ניסה לדובב אותה, אך ללא הצלחה.

 

היא רק משכה בכתפיה ואני בחרתי עבורה. גם את הכתומים הדומיננטיים וגם את הלבנים המרגיעים. רק כשהגענו לשלב קניית הכלים אורו עיניה. היא התלהבה מהמשפך הקטן והקומפקטי ומן המעדר שהתאים לכף ידה.

 

"אמא, בואי נחזור כבר הביתה", אביבה התחננה בפני שנוותר על המילק-שייק שחשבתי לקנות לה בדרך ולשבת איתה קצת. היא כבר רוצה להגיע לחצר. היא רוצה לחפור במעדר הקטן ולהשקות את השתילים שרכשנו ביחד.

 

סיפור הלידה

הגענו הביתה. תוך דקות הקיפו אותנו שאר בני הבית. "ואוו, מה זה?"

"אביבה מכינה לנו גינה!"

 

הבטתי מהצד בבת המופנמת שלי, שהתחילה לחפור את הגינה הפרטית שלה, ליצור אותה בעשר אצבעותיה, עם חיוך חדש על הפנים.

 

עבר שבוע, חלפו שבועיים, חזרתי למשתלה וקנינו זרעים נוספים ופרחים, הפעם לילדים אחרים. וכל המשפחה נדבקה בתחביב החדש. איך לא חשבתי על זה קודם?

 

התעסוקה החדשה הולידה שיחות נפש ביניהם. הם בילו שעות נוספות בחצר הבית, שותלים, עודרים, מנכשים ועוקבים אחר צמיחת הפרחים.

 

גשם חזק ניתך ארצה. כעבור שעות הוא פסק. "אמא, אני הולכת לבדוק אם הפרחים שלי בסדר והגשם לא קלקל אותם", ביקשה אביבה. אחרי דקה שמעתי צעקה היסטרית מכיוון החצר.

 

"אמא, נולדו לי שבעה פרחים", אביבה עמדה שם נרגשת. "שביעייה! שבעה בבת אחת. היית מאמינה?"

 

ואני דווקא האמנתי, כי פריחה בטבע יכולה לגרום לפריחה פנימית, בלב.

 

מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן .

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים