פותח פה לשטן

כמעט שישים שנה עמל יוהאן וולפגנג פון גתה, גדול הסופרים הגרמנים בכל הזמנים, על כתיבת המחזה "פאוסט", אשר גיבורו מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בגאולה ובנעורי נצח.  

במחזה, לו הקדיש את מרבית חייו ועל פרסומו הורה רק לאחר מותו, הצליח גתה לכנס את תמצית הפרדוקס האנושי, והיצירה הפכה לאורך ההיסטוריה לאחת המצוטטות ביותר. שומאן, מאהלר, ברליוז, ליסט וגונו היו רק קומץ ממאות המלחינים שעסקו בשטן שבתוכנו - תמה אוניברסאלית נצחית ובלתי נפרדת מההוויה האנושית.

בספרות הונצחו ד"ר פאוסט ודמות הדמון האולטימטיבי, מפיסטופלס, על ידי יוצרים רבים בהם קלאוס מאן, תומס מאן  ומיכאיל בולגקוב. גם באמנות תועדו השניים בין היתר בציוריהם של אז'ן דלקרואה, תאודור ז'ריקו ופטר קורנליוס.

שישים שנה לקח לגתה (צילומים: יוסי צבקר)

"מפיסטופלס הוא דמות אנושית לחלוטין, לא רק סמל", אומר פול-אמיל פורני, במאי ההפקה האופראית של גונו, שתעלה הערב בבית האופרה הישראלית, "הוא חלק מהציבור, נטמע בתוכו, לכאורה דמות ככל דמות אחרת. בפועל הוא זה שמניע את העלילה ומושך בחוטים כדי לזכות בנשמתו של פאוסט". 

פורני, יליד בלגיה המכהן מזה עשור כמנהל בית האופרה של ניס בצרפת, מביא לבמה פרשנות מרתקת ליצירתו של גונו: מבנה הסצנות בנוי באופן קולנועי שמצליח לייצר אינטימיות מרבית, כשהוא סוגר כמו בקלוז-אפ את הדמויות על הבמה הגדולה של בית האופרה בתל אביב.

הצללים הם דמויות מלאות

בפרשנות האופראית שלו הדרמה הגותית מהלכת בין הצללים, בין הלבן לשחור ובין הטוב לרע. היא מהדהדת מחשבות על הקולנוע הגרמני של תחילת המאה ה-20 והתוצאה לא פחות ממבריקה. הדמויות באופרה, שבדרך כלל אינן יותר מסילואט, הופכות בזכות הבימוי התיאטרלי והתפיסה הדרמטית לדמויות מלאות, עשירות בתתי גוונים ובניואנסים. הדרמה, ובעיקר הויתור על המלודרמה, הם סוד הקסם של ההפקה.

השטן עדיין קיים בתוכנו

"פאוסט" של פורני יוצא דופן במובנים רבים ובראשם מיקום העלילה ערב מלחמת העולם הראשונה באירופה. "זו לא אופרה קיטש. תוך הקשבה לפרטיטורה הדבר הראשון שעלה במוחי היה ערב מלחמת העולם הראשונה, וההתעלמות מהענן הכבד שרבץ שם, מחכה להזדמנות. חשבתי על השאננות מול פני הסכנה שהיתה נוכחת, מאיימת לחדור פנימה לתוך הגבולות וההתעלמות מהתחושות שמשהו איום ונורא הולך לקרות. השאננות הזו, התחושה שהרע יבחר לדלג עלייך - עדיין קיימת".

למרות שפורני התחנך באסכולת התיאטרון האירופי, ההפקה הנוכחית שואבת לא מעט דימויים ויזואליים המושאלים משפת הקולנוע. "אופרה היא הקולנוע של לפני סוף המאה ה-19", אומר פורני, "מכאן שהדיאלוג בין שתי האמנויות מתבקש".

הסצנות באופרה שלו מתחלפות במהירות ולשם כך התפאורה שעל הבמה קלה ובסיסית אך רבת דמיון. "רציתי לשמור על עולם שבין חלום למציאות, לשמר את המסתורין סביב המיתוס של מפיסטו, ולחבר את הסצנות באופן זורם כמו בקולנוע עם רווחים מינימאליים ביניהן", אומר פורני.

הדיאלוג בין האומנויות מתבקש

ההיסטוריה התיאטרונית שלו מורגשת גם היא היטב בעבודה עם הזמרים והמקהלה; איכויות המשחק אינן נופלות מן האיכויות הווקאליות של העומדים על הבמה בין אם מדובר בסולנים או באנסמבל. "פעמים רבות נדמה לי שבאופרה השירה באה על חשבון המשחק. זו נקודת חולשה שאני מנסה לחזק בהפקות שלי", אומר פורני.

"התיאטרון הוא השורשים שלי", הוא מוסיף, "התחלתי את דרכי כשחקן ומאוחר יותר לימדתי וביימתי בתיאטרון. אל עולם האופרה הגעתי ב-1985, כשז'רר מורטייה, מנהל בית האופרה הלאומי 'לה מונה' בבריסל, חיפש במאים מתחומי התיאטרון והקולנוע. הוא רצה לייצר מפגש שונה של קהל עם עולם האופרה וכך הגענו לשם אני ויוצרים נוספים, בהם במאי הקולנוע פטריס שרו".

הדור החדש של זמרי האופרה

הצלחתה הדרמטית של ההפקה קשורה גם במה שפורני מגדיר כדור חדש של זמרי אופרה. "בעבר המקצוע הזה הגביל את עצמו לשירה בלבד", הוא אומר ומסביר, "כיום אפשר למצוא זמרים מצוינים גם במובן האינטרפרטציה הווקאלית של הפרטיטורה, אבל לא פחות מהפרשנות הפיזית שמקרבת אותם לדמות".

"ברור שזמר אופרה צריך לדעת קודם כל לבצע הכי טוב שאפשר את הפרטיטורה, הוא שם בשביל זה, אבל זה לא מספיק. פרטיטורה שמבוצעת כהלכה מבחינה ווקאלית, ומלווה במשחק מצוין, מציעה שלמות שהופכת את היצירה לקולנוע תלת מימדי וכך בדיוק נבנתה גם ההפקה הזו".

כלומר?

"אין פה אפקטים מיוחדים. התפאורה היא ארעית ומרמזת על תקופת מלחמת העולם הראשונה שרציתי להבליט, אין בה פיצוצים, מפגני לייזר או אפקטים שבאים בדרך כלל לכסות על היעדר יכולות משחקיות. אם תורידי את סצנות המקהלה, שהן לא רבות באופרה הזו, תישארי עם סצינות מאוד אינטימיות שמחייבות תיאטרליות מקסימלית. אי אפשר לוותר על זה".

"הוא לא מרושע. זה נכון שהוא חתם על חוזה עם השטן ועל זה הוא מתחרט לאורך כל הדרך. אבל פאוסט חייב להיות אנושי, אחרת הוא יאבד מאמינותו. הצד השטני הוא חלק מהאנושות, זו בדיוק הנקודה. הוא מחפש משמעות ומוכן לעשות הכל בשביל להרגיש חי. פאוסט אבוד ולפתע ניתנה לו ההזדמנות לאהוב ולהיות נאהב על ידי אישה צעירה. מעבר לסיפור האהבה, יש פה אמירה פילוסופית עמוקה על טבע האדם. השטן כאן, בינינו, בתוכנו ואי אפשר להתעלם מזה".

להימנע מאספקטים דתיים

"הטיפול בדימויים נשען על הקולנוע האקספרסיוניסטי ולכן התפאורה מאוד ריאליסטית. התאורה לעתים נוקשה ולעתים רכה, הסצנות לעיתים כהות ולעיתים שטופות באור חזק. זה נכון שבקולנוע הגרמני המוקדם למשל השחור והלבן ייצגו את הטוב והרע, ומבחינה זו רציתי להגיע גם בבמה לטונציות שמביאות לידי ביטוי את רוח התקופה.

בזה אני מתכוון לתקופה שמתייחסת בחומרה מסוימת למתרחש אל מול עיניה ובו בזמן מעבירה תחושה של אירוע היסטורי".

"אני מודע יותר לקושי בהעברת המסר. בסצנה שבה החיילים חוזרים הביתה מן המלחמה יש דגש על המיליטנטיות. הסצנה מבוימת כמעט כמארש צבאי עם נשק ודגלים ומחיאות כפיים. בהפקה שלנו החיילים חוזרים הביתה ללא שמחה או צהלות קרב. מאחור אפשר לראות את הפליטים: אישה ששערותיה נגזזות, בני זוג שמוצאים להורג. בשבילי אלו הם דימויי המלחמה".

"למזלי הטוב, עד כה, מעולם לא גרתי במדינה במצב מלחמה, אבל אני מאמין שמלחמה, באשר היא, מותירה צלקות נוראות של סבל. אני לא מעביר ביקורת או נכנס אפילו לשאלה האם המלחמה הכרחית או לא. אני אומר בפשטות: אין מלחמות נקיות".