אובד באבידניום

בשעה טובה רואים אור כל כתבי דוד אבידן, מן המשוררים המובחרים שקמו למודרניזם העברי במחצית השניה של המאה ה-20. למפעל הכינוס של העורכים דוד וינפלד וענת ויסמן יש משקל סגולי, שכן רבים הספרים שאבידן פרסם בהוצאה עצמית (כמו"ל "ארד" ו-"המאה השלושים") ואפסו עותקיהם.

שנות הפריצה העקרונית של אבידן (צילום: שאול גולן)

עד כה כונסו שני כרכיו הראשונים של המפעל בן ארבעת הכרכים; שני כרכים אלה כוללים את כל שירי אבידן שהודפסו בין השנים 1965-1951 והשנים 1973-1968, שנות פריצתו העקרונית של המשורר.

מקובל להצהיר על "פריצה ספרותית" מבלי להבהיר לאן נפרץ מה שנפרץ; קל לדון באמצעים ספרותיים מבלי לדון

בכיוון תכליתם. אבל עקרוניותה של שירת דוד אבידן מפתה אותי לתת את הדעת על שאלה עקרונית יותר משאלת פריצתו של המשורר – היא שאלת כיווננו במאה ה-20 ובימינו.

"נחיתת-לא-אונס", שירו הפרדיגמטי של אבידן מספרו "סיכום ביניים" (1960), נחרץ בהצביעו על כיוון אחד ועל סיכום אחד – המפץ: "הַיָּרֵחַ נָחַת נַחַת נַחַת/ וְהָיָה לוֹ כִּוּוּנְחִיתָה אֶחָד".

נחיתת-לא-אונס

הַיָּרֵחַ נָחַת נַחַת נַחַת

וְהָיָה לוֹ כִּוּוּנְחִיתָה אֶחָד

וְכֻלָּם אָמְרוּ לוֹ שֶׁאֵין מֻשְׁחָת

מִמֶּנּוּ בַּשָּׁמַיִם

אֲבָל הוּא הִתְעַלֵּם הִתְעַלֵּם הִתְעַלֵּם

מַמָּשׁ כְּמוֹ אָז בַּיָּמִים הָהֵם

כְּשֶׁהָיָה עֲדַיִן גָּדוֹל וּמְחַמֵּם

פִּי שְׁנַיִם

אֲבָל הֵם גִּנּוּ גִּנּוּ גִּנּוּ

וְאֶת שִׁדּוּרָיו מִיְּנוּ מִיְּנוּ

וְהוֹדִיעוּ בְּתֹקֶף שֶׁלֹּא יֵעָנוּ

לִרְצוֹנוֹ לִנְחֹת

וְלָכֵן הוּא חָזַר חָזַר חָזַר

לִהְיוֹת כְּמִקֹּדֶם מַזָּר מוּזָר

חֶצְיוֹ לֹא מֻכָּר וְחֶצְיוֹ קַר

וְכֻלּוֹ אֲנָחוֹת

היכונו למפץ הסינגולרי

אם ממשיכים הנחה זו במרחב ובזמן מניחים בעתיד מפץ סינגולרי, כאותו הברק היחידי שעתיד לפחם את הרחוב המתעורר בשירו של אבידן, "הרחובות ממריאים לאט": "הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ./ הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ./ וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ."

אך בצאתנו מהמאה ה-20 ברור שתחזיתה התבדתה – שום מפץ לא נשמע. המתנו והמתנו ומה שעתיד היה

להידחס מתפרס והולך; הרחוב מתרחב. החלל מתרחב. מכונית המירוץ רק ממלטת אותנו מהר יותר למרחק. הירח בכיוונתיקה מכדור הארץ, והוא ניתק מאיתנו בשיעור של 3.8 סנטימטרים בשנה. הקיום אינו מתכווץ ולפיכך לא יתפוצץ.

מי שיועד לשלח את האש באנושות הלכודה היה הגאון המודרניסטי. בשיר "נחיתת-לא-אונס" הוא הירח שבוחר – ולא מאונס – להעשות מוכר; האנושות אינה נוחתת על הירח, הירח הוא השולח את עצמו לפסוע עליה בצעדי ירח גדולים.

אבל הכותרת "נחיתת-לא-אונס" מוליכה שולל: גם הירח הגאון מולך על מסילתנו המתכנסת, ולכן גם לו אין ברירה אלא להאיץ אלינו. "יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁאֵין לָהֶם מַה לְהַפְסִיד", מסביר אבידן ב"ניסויים בהיסטֶריה". "שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּצָצַת-זְמַן, יֵשׁ בָּהֶם / זְמַן שֶׁעָתִיד לְהִתְפּוֹצֵץ... / זֶהוּ / הָרֶגַע הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם. אֵין לָהֶם / כֹּל הִסְתַּיְּגוּת מִפְּנֵי הַמְּהִירוּת, אֵין לָהֶם / מְהִירוּת אַחֶרֶת לְהַצִּיעַ".

ואף על פי כן אין ושקט. ב"נחיתת-לא-אונס" פקחי טיסה שמרנים מגנים, ממיינים ואינם נענים לרצון הירח הגאון: "אֲבָל הֵם גִּנּוּ גִּנּוּ גִּנּוּ / וְאֶת שִׁדּוּרָיו מִיְּנוּ מִיְּנוּ / וְהוֹדִיעוּ בְּתֹקֶף שֶׁלֹּא יֵעָנוּ / לִרְצוֹנוֹ לִנְחֹת".

הירח מוותר

אם בגלל עייפותו בכלל (שלא "כְּמוֹ אָז בַּיָּמִים הָהֵם / כְּשֶׁהָיָה עֲדַיִן גָּדוֹל וּמְחַמֵּם / פִּי שְׁנַיִם") ואם בגלל התעייפותו מקהלו, מוותר הירח וחוזר אל בדידותו המזהרת בשמיים, והמפץ – שהובטח ומתח אותנו החל משורת הפתיחה, "הַיָּרֵחַ נָחַת נַחַת נַחַת" – שוב נדחה. והרי לנו תירוץ המודרניזם המתעייף לפיצוץ המבושש לבוא: המפץ אינו בא כי אנו לא מוכנים שיבוא.

ואילו היום לא ממיינים שידורים ולא מגנים שידורים. כולם מוזמנים לשדר וכולם משדרים. בשנות האלפיים, אם כן, אין יתרון ואין חסרון לגאון האחד "שֶׁאֵין מֻשְׁחָת / מִמֶּנּוּ בַּשָּׁמַיִם"; הגאון נותר "חֶצְיוֹ לֹא מֻכָּר וְחֶצְיוֹ קַר / וְכֻלּוֹ אֲנָחוֹת" לא מפאת שמרנותם של פקחי טיסה אלא מפאת העדרם של פקחי טיסה.

היום כבר ניכר שהשידורים והמשדרים אינם מתכנסים זה לקראת זה לקראת מפץ גדול, שכיוון הקיום – כמו כיוון היקום – הוא להתעקר, להתפזר ולהתקרר בתום מפץ גדול. הַיָּרֵחַ נִתַּק נִתַּק נִתַּק/ וְיֵשׁ לוֹ כִּוּוּנְתִיקָה אֶחָד. שלום.

דוד אבידן, כל השירים, 1965-1951, הוצאת הקיבוץ המאוחד