שתף קטע נבחר
צילום: זיו שדה

לבושה או עירומה, ברחוב הישראלי זה אותו הדבר

יעל מתערטלת, כי היא אוהבת להצטלם בעירום, וכי בגדים ממילא לא מספקים חציצה בינה לבין לשונם המשתלחת של עוברי אורח

אוף, אין לכם מושג כמה אני אוהבת להצטלם בעירום. כמעט תמיד בא לי שאם כבר מישהו ישלוף עליי מצלמה, זה יהיה בלי בגדים. באמת, מצלמה היא אחת מהתכונות האהובות עליי בגברים. חתולת ספות דקדנטית שכמותי, אני לא יכולה לסבול את החיים בלי סייד-קיק שמתעד על פילם כל פלוץ אקראי. אל תכעסו, אבל לפעמים בא לי להתחתן כבר רק כי חסר לי איש קבוע שישתרך אחריי בפוזות כנועות של פפראצי. אבל זה כבר נושא אחר. קיצר, כולי פוגרה של חנוך לוין.

 

בכל אופן, זה לא שאני אוהבת להצטלם בעירום בזכות איזו אשליה שמישהו מוצא בעירום שלי משהו אקזוטי, אלא שלחיות בסרט, כפי שמיד אסביר, היא אמנות ששכללתי עם השנים.

 

מערכת היחסים שלי עם גופי העירום היא כזאת: אני מעמידה בפני עצמי פנים שאני שמנמנה א-לה לילי אלן 2006, קרי עסיסונת. הגברים והאנשים שאני בוחרת להקיף את עצמי בהם מגבים את ההרגשה הזאת ואף אחד לא מדבר על הפיל (הפילה...) הלבן שדולף באמצע החדר. מראה קטנה בחדר האמבטיה, כזו שאפשר לראות בה רק את הפנים, זה הכי טריק אנדי וורהול 1968. התודעה שלי ביונית דיה כדי שאוכל להסתכל דרך מראה עצומה ישר ברטוב של העין לצדדיות השומן שלי ולשכנע את עצמי שהרצפה עקומה. לא לראות אותם בשיט. בכלל, שמתי לב שככל שאני שמנה יותר, כך אני מרגישה רזה יותר, ולהפך. אין לי מושג איך להסביר את הקטע המופרך הזה. אני משערת שאנורקסיות מבינות על מה אני מדברת.

 

אגב, אני חושבת שאתם צריכים להעריץ אותי על היכולת המופלאה הזאת לשכנע את עצמי שאני נראית פסדר, כי זה לא שהיו לי פידבקים רלוונטיים להישען עליהם בנדון .זוכרים שחינכו אותנו להאמין שהגוף שלנו הוא דבר פרטי, שהוא רק שלנו? אז זהו, שבישראל כמו בישראל, אין דבר כזה שיש דבר כזה. לבושה או עירומה, הגבול בין הגוף הפרטי שלי לבין לשונם המשתלחת של עוברי האורח הוא מקרי בהחלט. לעזאזל, למה אני בכלל טורחת להתלבש?


לבושה או עירומה, הגוף הנשי הוא ממילא לא דבר פרטי (צילום: דותן מורנו)

 

ואני אסביר: כמות, איכות ופולשניות ההערות שאנשים מרשים לעצמם להשליך לעברי ברחוב הישראלי גובלים לדעתי בהטרדה מינית. סורי על השימוש במונחי הארד קור, אני יודעת שאתם לא אוהבים כשאני עושה השוואות קיצוניות כאלו, אבל לפעמים ככה בדיוק זה מרגיש.

 

כשהייתי בת 15, יצאתי עם חברות לסיבוב בטיילת של תל אביב, ואחד מהערסים שרדף אחרינו צעק לי "תגידי, איפה קנית את האגן הזה, בסופר?". לא ברור איפה ילדה בת 15 אמורה לאחסן את המידע הזה. עד היום הטיילת היא סיוט בשבילי. אני מגדלת עיניים בגב מרוב חרדה כשאני הולכת שם. ממש לפני כמה חודשים גיליתי שאני חוצה את המעבר שבין נחלת בנימין לשינקין רק בשביל לדגמן עבור ערס רחוב מזדמן את האופציה לברר כמה עולה אצלי ליטר חלב. לא הרבה אח"כ, גם כן באזור הנחלה, בהה בי בחור צעיר וזעק "וואו, איזה שדיים גדולים". קלאסה. מה שהכי מצחיק זה שהבחור אפילו לא היה הערס הקלישאתי הצפוי, הוא אשכרה נראה כמו אחרון זבני ה"אוזן השלישית". האומלל באמת היה בהלם ולא הצליח שלא לחלוק אותו עם הסביבה. ואלו, אגב, רק המקרים שלא ממש ממש משפיל אותי להעלות אותם על הכתב.

 

לפעמים אני מנסה להכריח את עצמי להיזכר אם דמיינתי את הסיטואציות האלה, שמא הן בכלל לא קרו. נראה לי מופרך שאנשים באמת חושבים שזכותם לפלוש לגוף שלי בלי הזמנה ולחוות עליו את דעתם, ועוד בפומבי, קבל עם ועדה. רק כדי להבטיח שלא אשאר אח"כ לבד ללקק את הפצעים, כמובן. חמודים.

 

כן, להסתובב ברחוב הישראלי כאישה, בעיקר אישה "עסיסית" עם חזה גדול, מרגיש ממש כאילו ממחיזים לך את הסיוט הידוע שבו את מגלה שאת עירומה

 באמצע הרחוב. גופך הוא חתיכת אטרקציה פעורה המותרת לבידורם של העוברים והשבים, גאדג'ט מסעיר שהם פשוט לא מצליחים לשלוט בעצמם מלנסות ולשחק על הכפתורים הצבעוניים והמסקרנים שלו. אולי בגלל זה אני תמיד הולכת עם אגרופים קפוצים ברחוב, מוכנה לגלות מאיפה תבוא הכאפה הבאה.

 

באיזשהו שלב הבנתי שכדי לצלוח הליכה יומיומית רנדומאלית ברחוב, אין לי ברירה אלא להתנתק מהממשות של הגוף שלי ולעבור לחיות בתוך הראש: בגוף אחר ובעולם מקביל של פרפרים, שטיחים אדומים וערסים מתים. הישרדות, יו קנואו... יאללה, בריאות נפשית זה הכי 2009.

 

אגב, ברור לכם שכל הטור הזה היה סתם תירוץ בשביל לדחוף לכם תמונה שלי מתערטלת, נכון?

 

ולנטיינ'ס שמח!

  

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכותבת, יעל רגב. הטור הוא רק תירוץ
צילום: דותן מורנו
לאשה בפייסבוק
מומלצים