שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לא ארץ לזקנות

    אריאנה מלמד ממתינה לסוף עידן הבכיינים, בזה לחיקוי של סוניה פרס ב"ארץ נהדרת", מתנגדת לצנזורה על שירה, מספידה את מבזקי החצי וצופה במלחמת העולם השנייה בצבע. סיכום שבוע

    ארץ אוכלת יושביה

    איש אינו מוגן מפגיעתה הרעה של "ארץ נהדרת". לאיש בארץ הזאת אין זכות לפרטיות, גם אם כל מעשיו פרטיים. אפילו לא אשה בת 84, לא לגמרי בריאה, שכל חייה הבוגרים נמלטה מאור הזרקורים והאמינה באמת ובתמים במתן בסתר. היא גם ויתרה ביוזמתה על כל מנעמי הממלכתיות, כולל שירותי מזכירה, נהג ועוזרת אישית להם היא זכאית על פי חוק, והיא אשת הנשיא הראשונה שנוהגת כך. אבל כל זה לא מונע בינתיים את המופע המשפיל של טל פרידמן בתפקיד סוניה פרס.


    החיקוי ב"ארץ נהדרת". זו סאטירה?! (צילום: ערוץ 2)

     

    למה? מה לה ולגסות הרוח של הטקסט מפיו של פרידמן, ואילו טיעוני סרק בזכותה של הסאטירה אפשר לגייס כדי להצדיק את זה? הלא סאטירה מטבעה מגחיכה אנשים שפועלים בזירה הציבורית, לא כאלה שכל חייהם יושבים בבית בשקט. סאטירה נאחזת בפעולות, תכונות וקווי אופי של אנשי ציבור ומעצימה אותם כדי להדגים צביעות, טמטום או סתם היזק ציבורי שהללו גורמים.

     

    מה הקשר בין הדמות הוולגרית והדעתנית-בשקל הזו לבין האשה הפרטית? תסלחו לי, סאטירה זה לא. זה מופע טהור של רוע ושל כוחניות דורסנית, ועד שהדמות תרד מהמסך, אני מוכנה להסתפק בידיעה שיש לנו ארץ נהדרת, ולא חייבים לצפות בה.

     

    עונת הבכיינים

    כדי לספור את כולם צריך מסך מפוצל: הכלה המתייפחת ב"עונת החתונות", הרווקה התורנית ב"הרווק", המורה שניהלה רומן עם תלמיד אצל אברי גלעד, האם ל-11 ילדים ב"משפחה חורגת", האם שבנה הקטין חשוד באונס, כל נפגעי הבידוד ב"האח הגדול" והיו ודאי עוד, אבל אין לי מסך שיאפשר לי להעריך במדויק את מספרם של הבכיינים שהסתובבו השבוע על המסכים שלכם.

     

    מכל מקום, מספרם הולך ועולה ככל שהלגיטימציה להתייפחות פומבית עולה, וגם להיפך: הלגיטימציה עולה מפני שאנחנו רואים עוד ועוד בכיינים פומביים בטלוויזיה, שמעצבת עבורנו את טווח ההתנהגויות הנורמטיביות-כביכול מעצם היותן התנהגויות משודרות.

     

    פעם היינו חשוקי שפתיים. לפחות בתרבות הפופולרית: הדמעות זלגו מעצמן אצל מרים ילן שטקליס, וילד "גיבור ונבון" ידע שאינו בוכה אף פעם. "כשאת בוכה את לא יפה", שר אריק איינשטיין. גברים אמיתיים בכו רק בלילה, ורק בכי נעלם ולא נשמע קולם. אחר כך הגיעה הטלוויזיה המסחרית, ועמה ההבנה שבכי הוא מסחטת רייטינג: מכאן ואילך התפתחה תעשייה קטנה של תצלומי תקריב סביב עיניהם הזולגות של אנשים שזה עתה חוו טראומה אמיתית או כאלה שמשוועים לאהדה, שמאששים מבלי דעת את ההסבר הדרוויניסטי למנגנון הבכי אצל מבוגרים -היינו, שתפקידו למשוך את תשומת הלב של הזולת גם כשהבוכה אינו זקוק לעזרה מיידית.

     

    בשלב הבא באבולוציה של הבכי הטלוויזיוני, מעגל המייבבים התרחב, אבל נותרה עוד נורמה נושנה של התנצלות - פומבית כמו היבבה עצמה - על עצם הבכי. בנוכחותם של מראיינים אמפתיים ומצלמות רעבות לחומר שממנו עשויות דמעות, כבר לא צריך להתנצל. להיפך, בכי נתפס כהבעת רגש אותנטית, והעדרו - כסימן של ניכור. מתי זה ייגמר? ברגע שצופים רבים די הצורך יבינו שמופעלת עליהם מניפולציה רגשית, מספרם של המייבבים יירד פלאים.

     

    כוחן של מילים אסורות

    הנה שלוש המילים שחוללו סערה בבית ספר "רבין" בכפר סבא: זין, כוס, ביצים. תלמידה התלוננה באוזני אמה על מורה לספרות שהשמיעה לחניכיה את שירה של יונה וולך, "אתה חברה שלי", ובו המלים האיומות, כאלה שנהגות בלי חשבון בהפסקה בבית הספר כמו גם בפריים-טיים בטלוויזיה, ומיד כולם החלו להתנצל. המורה (האמיצה) אמרה שזה לא אירע במסגרת שיעור תקני, משרד החינוך אמר שהשיר לא בתוכנית הלימודים, ובכלל, לא ברור אם השיר הוא בין המשובחים של וולך. וחוץ מזה, מערכת החינוך היא ממלכתית ולא כל שיר יכול להיכנס בשעריה.


    וולך. זו שירה אמיתית (צילום: שלום בר טל)

     

    טיבו של השיר נתון לשיפוט קוראיו (הנה המילים). כיוון שהמפקח על הוראת הספרות בתיכוניים הודיע שלימוד השיר "לא יישנה", כדאי לומר לו שהנה, הוחמצה הזדמנות לרענן את מערכת המושגים של תלמידים בכל הנוגע לשירה: יראת הכבוד מפני האמנות המסתורית הזאת מלווה גם בהכרה מוצקה ששירה "איכותית" אינה יכולה לדבר בשפת רחוב.

     

    אין טעות נפוצה מזו, ואין דרך נאה יותר לדון בשיר במצוקת הזהות המגדרית מאשר לחשוף את המלים המפורשות ולבעוט בקורא המגונן על זהותו שלו דרכן. הנה כך יוצרים שיר אפקטיבי, מעורר מחלוקת ורלוונטי לחייהם של תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון, המצויים בתקופת חיים בה שאלות של מיניות ומגדר מטרידות במיוחד. מי שנפגע, פשוט אינו מבין מהי שירה.

     

    קומזיץ רדיופוני

    פעם בשעה בערך מעדכנים את המאזינים: עדכוני-חצי לא ישודרו. רגע, הם כן ישודרו. אולי רק בערב? מי יודע: תחת ידם הכבדה של טכנאי הרדיו, שהסלימו השבוע את עיצומיהם, מנפקת רשות השידור לציבור המאזינים שלה רדיו משנות ה-60. באולפנים של משדרי החדשות יושבים מרואיינים שטרחו להגיע ומנהלים זה עם זה שיחות ארוכות ומורחות זמן. בטלפון אי אפשר לראיין איש: הטכנאים לא מרשים.

     

    שנה לבחירות? איש מטעם ממשלת נתניהו לא התראיין. ריב בין הרמטכ"ל לשר הביטחון? הדוברים היחידים הם כתבינו לענייני הדברים האלה. במקום הקצב הדינמי והעימות המתמיד עם השלטונות, שמאפיינים את המשדרים (המצוינים) האלה בימים רגילים, מקבלים משלמי האגרה קומזיצים סביב המיקרופון, כי מוכרחים להמשיך לשדר.

     

    שומר נפשו ירחק מהבעת עמדה בעניין צדקת מאבקם של הטכנאים לעומת חשיבותה של הרפורמה ברשות השידור. אבל למשלם האגרה, שסבלנותו נעלמה כבר מזמן, ברור שזהו מאבק של דינוזאורים, רגע לפני ההכחדה ובלי כל מודעות לאפשרות ההכחדה. חשיבות השידור הציבורי לא תשאיר שם את המאזינים, מידת הסובלנות של השר הממונה שואפת לאפס, ויש חלופות: האקטואליה בגל"צ מעולם לא נשמעה כה תוססת, רלוונטית ונשכנית.

     

    צבע האימה

    "הסרטים האבודים של מלחמת עולם השנייה" היא סדרה שמשודרת בערוץ ההסטוריה, ולכן היא לא תגיע למספר הצופים שהיא ראויה לו. השבוע, יום אחר יום, ראיתי לראשונה את מלחמת העולם השנייה בצבע, מתוך פיסות של מאות סרטים שנאספו, טופלו והוכשרו לעידן ה-HD בידי סקוט ראדה, המפיק האמריקני של הסדרה.

     

    אל הסרטים מתלווים הסיפורים האישיים של 12 חיילים, אבל הפעם העדויות הן בסך הכל רקע לטלטלה שמלווה את הצפיה. ענן העשן מעל משחתת בוערת בפרל הרבור דומה פתאום דמיון מטריד לתמונות של מגדלי התאומים הבוערים. היטלר סמוק-לחיים ברחבת מגדל אייפל מפחיד פתאום הרבה יותר מבן דמותו השחור-לבן. מצעד של ההיטלריוגנד במינכן ובו אלפי ילדים מחוייכים נראה שונה לגמרי מן הפרליוד הרגיל לעוד סדרה על תולדות המלחמה: פתאום, בצבע, היא נמצאת עכשיו וכאן.

     

    בבנק התמונות של המוח המערבי, מלחמת העולם השנייה היא אירוע מתמשך בשחור-לבן, למעט סרטים בודדים בהם נראה היטלר מבסוט מעצמו בצבע, בחיק מקורביו בטירה הררית. בבנק התמונות הזה, שחור-לבן הוא עדות לעולם האתמול,

    למה שאפשר לשייך בקלות להיסטוריה עתיקה, לא ממש רלוונטית לחיינו, ודאי לא כזו שעלולה לחזור על עצמה.

     

    ופתאום מגיעים ייצוגים של רגעים במלחמה הזאת בצבע וטורפים את הזכרון כולו, והופכים באחת את המלחמה לאירוע "ריאליסטי", לגמרי חלק ממציאות החיים העכשווית, ומעורר בעתה חדשה וגם מחשבה חדשה: האנשים האלה - מרצחים וקורבנות כאחד - נראים בצבע בדיוק כמונו, ולכן אין לנו עוד ערובה שלעולם לא עוד. את פסגות הפחד אפשר לחוות שוב בשבוע הבא, בימים א-ה' בערוץ ההיסטוריה בשעה 21:20, או מ-25 בפברואר בשידור חוזר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרס האמיתית. למה זה מגיע לה?
    צילום: הרניק נתי, לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים