האהבה התרסקה, הרסיסים ממשיכים להכאיב

אהבתי אותו מבולגן, זרוק, זיפי. אהבתי את הכרבולת הסוררת שעל ראשו, ובכל פעם שהופיע מסורק פרעתי את שיערו, כי כך הוא נראה כמו ילד מתוק. הוא קיבל הכל באהבה, נתן לי את עצמו ואני שיחקתי איתו. סיפור בהשראת נביא זעם

נרקיס גולדמונדפורסם: 14.02.10 , 09:23

הייתי רק בת 16. הוא היה זקן, ממש ישיש במושגים שלי, בן 22, רק השתחרר, סוחב אחריו את הפקל הצבאי שאומר - אין דבר בחיים שלא אוכל להתגבר עליו. ואני התמימה חשבתי שהוא צודק, חשבתי שהוא עשוי פלדה, שנערה רכה כמוני לעולם לא תשבור אותו. לא ידעתי שבצבא לא מחשלים רגשות, לא ידעתי שהנביא הוא רק ילד קטן, אפילו קטן ממני.

וכך התאהבנו, נתתי לזה לזרום בלי חשבון, כי לא ידעתי אחרת, כי אולי קראתי את הספרים הלא נכונים, כי לא ידעתי שכשהאהבה מתפוצצת אנשים נפצעים ולפעמים הנשמה אפילו מתה, לא ידעתי שיש בכלל נשמה, בשבילי הרגשות, הלב, הגוף והרוח התערבלו זה בזו.

זו היתה אנוכיות לשמה, לקחתי אותו כי הוא נתן לי, התחברתי לנשמתו כי היה לי טוב, אהבתי אותו כי לא ידעתי משהו אחר, זה היה כל כך טהור וחדש ומענג ולא הבנתי שזה יכול להתנפץ.

וכך התברר לי שנשמתו רכה, אפשר ללוש ולעצב אותה ולהתאים אותה לנשמתי. התברר לי שאני הקטנה בעצם חזקה ממנו ונשמתי משתלטת על נשמתו בלי שארצה, בלי שהוא ירצה, זה פשוט קרה. והוא, הגדול והחזק, שהנהיג עשרות חיילים מעריצים, שהדביר את ההרים והמדבריות תחת רגליו, שהכניע את איתני הטבע רק בכוח רצונו, היה רך בפנים כמו חימר שמצפה לפסלת שתעצב אותו.

גם הוא לא הבין שהוא בסכנה, שהאהבה חושפת אותנו

וכמוני, גם הוא לא הבין שהוא בסכנה, שהאהבה חושפת אותנו, שמנגנוני ההגנה שלנו נופלים, שאנחנו נותנים את כולנו לצד השני, וכשהלב עירום וחשוף הוא כל כך רך ועדין ופגיע.

אהבתי אותו מבולגן, זרוק, זיפי. אהבתי את הכרבולת הסוררת שעל ראשו, ובכל פעם שהופיע מסודר ומסורק פרעתי את שיערו, כי כך רציתי, כי כך הוא נראה כמו ילד מתוק, והוא כמובן קיבל זאת באהבה, קיבל הכול באהבה, נתן לי את עצמו ואני שיחקתי איתו.

אהבתי את גופו, את פניו, את ידיו, את אצבעותיו. הוא היה ארוך ורזה ושריריו היו קשים מהשמש והרוח והקור שהם נחשפו אליהם במסעות המפרכים. ואני בגופי הרך ניסיתי לכפר על כל הכאב שהשרירים האלה סבלו, לחמם אותם, לעסות אותם, לשחרר אותם, לשחרר אותו. הוא היה הגוף הראשון שלי, מין התאמה מופלאה שהטבע נתן לנו. התכרבלנו יחד בלי צורך ללמוד גוף את רעהו, התמזגנו לגוף אחד, זה היה כל כך טבעי, כל כך מענג כל כך אלוהי, כל כך טהור.

דבר אחד לא יכולתי לעשות איתו - להתנשק

אבל דבר אחד לא יכולתי לעשות איתו - להתנשק. השפתיים שלו היו המנעול האחרון שלאחריו כולו שלי ואני שלו. נשיקה בשבילי היתה כמו היתוך של המוחות והרגשות והרצונות והתשוקות, הכל יחד, כמו פיצוץ גרעיני, ואני רציתי לשמור את זה להזדמנות מיוחדת, כשאני מוכנה לתת לו את כולי עד הסוף.

והיום הגיע. זה היה ליל ירח מלא, על שפת הים, במקום בו נפגשנו בראשונה. זכרתי את פגישתנו הראשונה, אני הייתי בביקיני הזעיר שלי, מנסה להבליט את נשיותי החדשה, לא מבינה עדיין את הכוח העצום של גופי; והוא עם השיזוף הצבאי שלו והכרבולת והביטחון העצמי של קצין סיירת משוחרר. אבל הלילה ההוא היה שונה לגמרי: הביטחון שלו התחלף באהבה והנשיות שלי התכסתה בביטחון. התפשטנו עירומים והוא הגיש לי צרור פרחים לבנים וסגולים. הלבנים בהקו באור הירח והסגולים נראו שחורים אבל ידעתי שהם סגולים כי הוא הכיר אותי, ידע שסגול זה הצבע של הלב כשהוא ספוג באהבה.

הרגשתי את חום גופו ואת התשוקה שלו. השפתיים שלנו רפרפו, ואז באה הנשיקה הראשונה שלי, נשיקת הבתולים שלי, אפילו שכבר מזמן לא הייתי בתולה. מה שאני זוכרת היו זיקוקין די-נור וזרמים בכל הגוף שחדרו לי למוח ולקרביים ולידיים ולרגליים עד שלא יכולתי לעמוד וקרסתי כמו בובת נייר.

הוא שכב לידי על החול, האיש הראשון שלי, אהובי

כשהתעוררתי הוא שכב לידי על החול, האיש הראשון שלי, אהובי. הפרחים הסגולים והלבנים היו מפוזרים על גופי ושפתיי בערו. התמזגנו בנשיקה, והירח, שתמיד כועס, חייך אלינו את חיוכו של האל.

ואז אמר לי נביא שהוא רוצה אותי לתמיד, שהוא לא יכול לחיות בלעדיי, שהוא רוצה שנתחתן. אמרתי לו שאני צריכה לשאול את הוריי, שלא אעשה דבר בלי רשותם, שאני רק בת 16, והוא נענע בראשו ושתק. כנראה ידע מה שאני לא ידעתי, שהוריי האהובים, שתמיד נתנו לי הכל, בנושא הזה יילחמו עד חורמה.

שבועיים לאחר אותו הלילה ישבתי במטוס יחד עם הוריי וטסנו לביתנו החדש מעבר לים, רחוק מהנביא, רחוק מכל חבריי, רחוק מכל מה שהכרתי. " את לא תתחתני בגיל 16", אמרו לי, "החיים כולם לפנייך, את אינך מבינה שזו אהבה שתחלוף, אנחנו לא ניתן לך להרוס את חייך".

הנתק מהנביא היה מוחלט. ההורים שלי הוציאו צו שאסר עליו להתקשר אלי, לבקר אותי, להיות בסביבתי. ואני השתגעתי, נכנסתי לדיכאון, ציוניי התדרדרו, לא היו לי חברים בארץ החדשה, רזיתי כמו מקל, דעכתי והתפרקתי. ואז הם לקחו אותי אליו.

הוא ישב על כסא לבן בתוך דשא ירוק ובהה בשמיים.

"נביא", קראתי לו, "נביא".

אבל הוא המשיך לבהות. נגעתי בידו והוא לא זז, ואז נישקתי אותו והוא חייך, אבל לא אלי. הוא היה בעולם אחר, הוא היה בצד השני, הצד שאני לא יכולה להגיע אליו.

הפגישה הבאה שלנו אירעה כעבור שנתיים, כשחזרתי ארצה להתגייס. הוא הכיר אותי, הוא חיבק אותי, הקול שלו היה כמו תמיד, מלטף ובטוח בעצמו. אבל היה שם משהו חדש, מין ביטחון עצמי פנימי שלא היה שם קודם. הרגשתי שהוא יודע, שהוא גילה את עצמו, התגבר על חולשותיו, ניצח בקרב על מוחו, אבל באותו זמן הפסיד אותי. הלכנו בדרכים נפרדות, התבגרנו בנפרד, הצלקות שלו שונות, אהבת הנעורים היא רק תמונה דהויה שרסיסיה החדים עדיין צרורים בשק שחור בחדרו.