שתף קטע נבחר

"אופס, זה לא הילד שהזמנתי"

אבא שנגעל מהילד שלו כי הוא רוצה להיות מוזיקאי, אמא שלא יכולה לסבול את הקצב האיטי של בנה וילדים שיסחבו איתם לאורך שנים תחושה של דחיה קשה, ביטחון עצמי נמוך וחוסר מסוגלות. מה קורה כשהורה פשוט לא מתחבר לילד שלו?

אחרי 19 שנה של טיפולי פוריות נולדה להם סוף סוף בת. בת יחידה. הציפיות שלהם היו כל כך גבוהות – היא תהיה כל מה שהם חלמו – מוכשרת, מצטיינת, מצליחה. הם רשמו אותה למגמה יוקרתית למוזיקה והפצירו בה להצטיין, להתאמן במשך שעות בנגינה, לעזור בבית, להתקדם. היה להם חינוך קפדני, עם רף גבוה של ערכים ומשמעת חזקה. אבל שרון בתם (שם בדוי) בכלל רצתה דברים אחרים. היא היתה ילדה טמפרמנטית, ייצרית ואפילו מרדנית והמוזיקה, מתברר, היתה בשבילה רק תחביב. 

 

"במשך שנים הם הצליחו 'לאלף' אותה כילדה קטנה להתנהג לפי אמות המידה שלהם", מספרת הפסיכולוגית הקלינית דפנה כצנלסון-בנק, שטיפלה בה. "הם לא שמו לב שהילדה הצריכה מצידם יותר התגמשות ובגיל ההתבגרות היא התחילה 'לבעוט'. התחילה להמציא שקרים, לבלות במועדונים, הפסיקה ללמוד. היא הגיעה אלי כשכבר היתה בשלב של גניבה מחנויות ושימוש בסמים".

 

חיינו הם רצף של בחירות, חלקן מבוססות ומודעות וחלקן אינטואיטיביות. אנחנו בוחרים להביא לעולם ילדים, אבל לא בוחרים את הילדים שיוולדו לנו.

 

נגעל מהבן שלו

לקראת הגעת ילד למשפחה, מתרגשים, מחכים בקוצר רוח, סופרים את השבועות והימים, לא מרשים לעצמנו לדמיין יותר מדי, אבל האווירה הכללית היא של אופוריה. משהו טוב עומד לקרות. מבלי להיות מודעים לכך, אנחנו מצפים למודל משופר של עצמנו. אופס, הפתעה. מה קורה כאשר אנחנו מגלים שנולד מודל אחר? מה קורה כאשר מתברר שהילד לו ציפינו שונה כל כך מהתמונה שציירנו לנו בעמל רב? מה קורה כאשר מסיבה כלשהי הוא בועט לנו בבטן? האם יכול להיות מצב בו אנחנו לא מצליחים לקבל את ילדינו עצמנו ובשרנו?

 

"האתגר לקבל את הילד שלנו כבן אדם נפרד ואחר, הוא האתגר הגדול ביותר בהורות", אומר ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני. "מאוד משמעותי בעיני להסתכל אמיתית על הקשר בין הורים לילדים ולא מצד הקלישאות. זה עצוב מה שאני אומר לך, אבל המצב הזה הוא לא נדיר. מה שעושה את הקשר לבעייתי הוא הקושי של ההורים להתמודד עם הכימיה השונה.

 

"הגיע אלי למשל אב שאצל הבן שלו בן ה-16, ישנם חלקים מאוד נשיים. הבן הוא מוזיקאי, הוא מעולם לא אהב לשחק בכדור והאהבה שלו הייתה הפסנתר. לא היו לו את כל החלקים המאצ'ואיסטיים המקובלים. הוא אמר שהוא לא רוצה להתגייס כי צבא זה לא בשבילו. האב היה טייס קרב וספורטאי מצטיין. האם חששה מהזהות המינית שלו, כשלא הייתה סיבה לחשוש. לאורך השנים האב ניסה ללחוץ על הבן להתפתח בתחום הספורט והבן עשה ניסיונות. היה בזה משהו עצוב, כי הבן ניסה לשמח את אביו, אבל כל הניסיונות כשלו והשאירו אצלו צלקות. נוצרה דחייה של הבן על ידי האב. הייתה לי הרגשה שהוא נגעל מהבן שלו. זה בהחלט קורה כשהורים לא מצליחים לקבל את הילד שלהם".


 אמא תקתקנית, ילד חולמני. צילום אילוסטרציה: יופיטר

 

שלב "המגבת הגדולה"

ד"ר כ"ץ מפריד בהקשר זה את הקשר הורה–ילד לשני שלבים. השלב הראשון מכונה על ידו שלב "המגבת הגדולה". זהו השלב בו אנו מוציאים אותם מהאמבטיה ריחניים, חמימים ועטופים במגבת הגדולה. שלב זה נמשך בערך עד כיתה א'. "אם את מדברת על כימיה, זוהי התקופה בה אנחנו נושמים אותם. זהו המקום הסימביוטי בו הילדים הם עדיין חלק מאיתנו. אנחנו מסתכלים עליהם בהערצה והם מסתכלים עלינו באופן דומה. בהמשך, כאשר הילדים מתנתקים מאיתנו, גם הכימיה משתנה. אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו ויש דברים שאנחנו פתאום לא אוהבים. אנחנו מתחילים לראות בילד שלנו בן אדם נפרד".

 

הבדלי טמפרמנט

"כבר מלידה, ללא קשר לשיטות חינוך או לגורמי תורשה, קיימים הבדלים מהותיים במזג (טמפרמנט) של ילדים: ברמת הפעילות, קצב הפעילות, יכולת ההסתגלות, סף התגובה ומצב הרוח של התינוקות", מסבירה כצנלסון-בנק. "במחקר מקיף של תומאס וצ'ס (1956, ארה"ב), שנערך על 141 ילדים לאורך 21 שנים, ראו שיש שלושה סוגי טמפרמנט לילדים: ילדים נוחים שהם עליזים, עירניים וחביבים כלפי הסביבה, ילדים קשים שבוכים הרבה, חביבים פחות כלפי הסביבה, מגיבים בהתקפי רוגז על תסכולים קטנים וה"מתחממים": ילדים שלא אוהבים דברים חדשים ויש להם תגובות איטיות יותר.

 

"ההתפתחות הנפשית של הילדים תלויה ביחסי הגומלין שבין הילד והוריו. מטבע הדברים ילדים שסובלים מעוצמה גבוהה של דחפים וקושי לנתבם או לרסן אותם יותר 'מועדים לפורענות'. ילדים כאלו נוטים להתפרצויות זעם, עימותים תכופים, מרדנות ונטייה להאשים אחרים. כאשר הוריהם נוטים בעצמם להתנהגות שמרנית או פסיבית או שהם חרדתיים מטבעם, נוצרים קונפליקטים שגורמים לתחושת דחייה כלפי הילדים וקושי מצידם לפתח רגישות לצרכים המיוחדים שלו. פערים כאלו יכולים לגרום לתופעות קשות אצל הילדים ולסימפטומים של דימוי עצמי נמוך, הפרעות באישיות, אלימות ואפילו עבריינות.

 

"מקרה הפוך שהכרתי למשל, הוא של ילד עם טמפרמנט יותר איטי, חולמני ואמא עם טמפרמנט מהיר, תקתקנית. בכיתה ב' היא היתה מענישה אותו המון, כי לא הכין שיעורים בזמן, לא מוכן בזמן לבית הספר, לא מסודר, חולם. אפילו קראו לו בבית בכינויים כמו 'חולמני'. היו הרבה מתחים והתפרצויות זעם. הילד שקע בדיכאון והפסיק ללמוד. לאחר טיפול, האמא למדה בהדרגה איך להתאים את עצמה אליו. היא התרגלה לתת לו יותר זמן בין תהליך לתהליך. היא תורגלה לא להכביד עליו בכמות החוגים כי הוא זקוק לחוג אחד, לזמן התארגנות ארוך לחוג ובמקביל - היא עזרה לו ללמוד להתייעל".


 לא תמיד הם יוצאים חיקוי שלנו. צילום אילוסטרציה: יופיטר

 

לעיתים החוזה מופר

"החוזה הראשוני והבסיסי הלא כתוב בין ילד להוריו הוא שתהיה לו מסגרת בטוחה ושהוא יהיה רצוי", אומרת ד"ר רחל זיו, פסיכולוגית קלינית ומדריכת עמיתים בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך. "לעיתים החוזה הזה מופר באופן בוטה. מעבר למקרים של אי מסוגלות הורית היכולים לנבוע מסיבות רבות, אם נתמקד בשוני, הוא צומח לרוב כאשר הילד מתפתח ויש פער מאוד גדול בין הציפיות של ההורה לבין ההתפתחות של הילד בפועל.

 

"יכולה להיות אי התאמה במובן של מסגרת וגבולות כאשר למשל ילד עם צורך בחופש, אוטונומיה וקול אישי, גדל להורים מאוד נוקשים וסמכותיים. יכול להיות גם מקרה הפוך של ילד שיש לו צורך חזק במסגרת והוא גדל להורים מבולבלים שאינם יכולים לספק צורך זה. קושי משמעותי עלול להתעורר אצל הורים לילדים הנולדים עם קשיים, למשל ילד היפר אקטיבי שהוריו אינם מודעים או אינם יודעים איך לחנוך לילד לפי דרכו".


 השלב הסימביוטי: הילדים הם חלק מאתנו. צילום אילוסטרציה: יופיטר

 

לרקוד את הריקוד שלהם בהרמוניה

ד"ר כ"ץ מספר על זוג מאוד רגוע, הורים לתינוקת שובבה ומלאת אנרגיה בת 9 חודשים. "הם היו בטוחים שמשהו אצלה לא בסדר. האם ניסתה ללא הצלחה להרגיע אותה, בעוד שהאב לא ממש היה פיזית לצידה. האם פיתחה הרגשה נוראית שהיא אמא לא טובה ושהיא לא מצליחה לספק את הצרכים של התינוקת. בהדרגה היא הבינה שלתינוקת יש טמפרמנט אחר. האתגר ההורי הגדול הוא להיות מסוגלים להתאים את עצמנו לטמפרמנט של הילד. להתגבר על השוני בכימיה, לא לנסות להילחם בילד, אלא לרקוד איתו את הריקוד שלו באיזושהי דרך אמצע שתעזור לו להתפתח בצורה הרמונית ושתאפשר להורים לחיות איתו בצורה הרמונית".

 

אכן אתגר. כאשר הורה נתקל בשונות משמעותית שאינה לרוחו או בתכונות אופי שהוא אינו גאה בהן ושחוזרות אליו בהקצנה כבומרנג מילדו, הוא מנסה כמובן לשנות ולהשפיע. אנחנו הרי בתפקיד פה. מי יחנך אם לא אנחנו? אך הגבול הדק בין התפקיד שלנו כמחנכים ומכוונים לבין קבלת הילד כאישיות עצמאית עלול להיות מתעתע. כאשר השוני גדול או כאשר הילד דורך על יבלת כואבת במיוחד, ניתן להגיע למצב של דחייה.

 

מהן ההשלכות של דחיית ילד?

"ילד שנמצא במצב של דחייה במשפחה, בעצם מחקו, ביטלו, דיכאו אותו ואין לו את הקול הייחודי לו המאפשר את ההתפתחות הפנימית שלו", אומרת ד"ר זיו. "הגיע אלי אדם מבוגר שנמצא בנתק של 10-15 שנים מאביו כתוצאה מדחייה, כעס ועונשים שהיה מקבל על התנהגות שלא הייתה רצויה לאב, בעיקר בהיבט של ההישגים הלימודיים שלו. כיום, האב מנסה לגשר על הפער ולמצוא מחדש את הדרך והבן מסרב, מה שמראה עד כמה הפגיעה עמוקה. מדובר בבן בכור שתלו בו הרבה ציפיות. הוא לא הצליח להוכיח את עצמו וזכה להרבה ביקורת. הוא בעצמו אב לילדים כיום והוא מתקשה לסלוח לאביו. אלו דברים שהופכים להיות מאוד עמוקים".

 

"האפקט המיידי הוא שאותו הורה דוחף בעצם את הילד להפוך לקיצוני יותר באותו שוני או למצוא אפיק אחר ובעייתי בו יצא הקושי שלו", מוסיף כ"ץ. "זה בעצם גול עצמי. אותו נער נדחף על ידי הוריו להקצין את השונות והצדדים הנשיים שלו. הדחייה תגרום לילד להרגיש לא טוב עם עצמו ושמשהו לא בסדר אצלו. כל הזהות של הילד והערך העצמי שלו מתפתחים סביב הקשר עם הוריו ומתוך ראייה של עצמו דרך העיניים שלהם".

 

"אם אתה לא מתאים את עצמך לסגנון של הילד, תקבל ילדים עם הפרעות קשות באישיות", מוסיפה כצנלסון-בנק.

 

אי הקבלה של הילד והשונות שלו היא בעצם מעילה בתפקיד ההורי.

"נכון", אומר כ"ץ. "האתגר ההורי הגדול ביותר זו הנקודה עליה אנחנו מדברים עכשיו. זו היכולת לקבל את הילדים כנפרדים מאיתנו גם במקומות הכי קשים באישיות ובהשקפת העולם שלנו".

 

"הורים הדוחים ילד יוצרים בעיה קשה. זהו סוג של חוסר מסוגלות הורית", מוסיפה זיו. "אנחנו מדברים על אוכלוסיה הכוללת את כל השכבות. לפעמים הדחייה קיימת אצל הורה אחד וההורה השני באיזושהי צורה מתקן במשהו ומשלים לטובה, אבל יש מקרים בהם ההורה השני אינו מצליח לקזז את הפגיעה. ממרום גילי אני חושבת שכל הנושא הזה של יחסי הורים וילדים, הוא הנושא המרכזי של האוניברסאליות האנושית. מכאן אנחנו צומחים. זו התרבות שלנו וזה המקור של כל הכוחות שיש לנו".

 

ומה עלה בגורלה של שרון מתחילת הכתבה? אחרי שלב המרדנות היא הצליחה בעזרת טיפול שלה ושל ההורים להשתלב במסגרת לימודים רגילה ולא במגמת המוזיקה הייחודית. היא התקדמה בחיים ואפילו רכשה מקצוע מוערך ומכובד. אך למרות כל הטיפולים, דפוס ילדותה השאיר בה חותם. כל הישגיה בהווה אף פעם לא יהיו מספיק טובים עבורה, בהשוואה לרף הדמיוני והגבוה שעדיין קיים אצלה. "תמיד תשב לה בראש אמא קטנה שתלחש לה: 'את לא מספיק טובה. זה לא מספיק טוב", אומרת כצנלסון-בנק. שרון תמיד מרגישה, למרות הכל, לא מסופקת. 

   

  • ד"ר עלי כ"ץ הוא מחברם של הספרים "אוף גוזל" ו"אינטליגנציה אבהית".
  • ד"ר רחל זיו היא מחברת הספרים "תיקונפש", ו"תמונות משפחתיות".
  • דפנה כצנלסון-בנק, פסיכולוגית קלינית.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים