דרכי מקודקוד

לפני כשלוש שנים קיבלנו שאלה מהקורא עידן עמית, שהופתע לגלות כי טווח השידור של שלט־רחוק לרכב גדל שכשהוא מצמיד אותו לראש. "האם יש קשר בין הדברים או שסתם יצאתי מעפן?", שאל עידן, ואנחנו עשינו את הדבר הנכון: כתבנו שהוא אכן יצא מעפן והלכנו לשתות משהו. אלא שלאחרונה קיבלנו שאלה נוספת בעניין, אז הלכנו לבדוק את זה לעומק עם רביד ברק, דוקטורנטית לננו־טכנולוגיה בטכניון - שלהפתעתנו אישרה את הדברים בלי לסנן שיש לנו קוראים דבילים ושנעזוב אותה בשקט. "האותות האלקטרומגנטיים שפולט השלט מגיבים למעבר במוח", היא הסבירה, "ופותחים את האוטו".

צריך להבין שהשלט־רחוק הוא יצור די טיפש, שלא ממש סגור על איפה האוטו: הוא פשוט מפזר אותות לכל הכיוונים בתקווה שהמכונית נמצאת בטווח קליטה. האותות האלה הם כאמור גלים אלקטרומגנטיים, שזה שם מפוצץ לגלי אור בטווח תדרים בלתי נראה, אז בהחלט אפשר לחשוב על השלט כסוג של פנס - או ליתר דיוק, כנורה חשופה שמאירה לכל הכיוונים. לפי אותו עיקרון, עוצמת שידור האותות קטנה ככל שהמרחק מהשלט גדל; מטווח מסוים ומעלה, היא תהיה חלשה מכדי להפעיל את מנגנון הנעילה של האוטו. עד כאן יש? יופי. אז עכשיו בואו נראה מה קורה כשמקרבים את השלט לראש.

"אם אני אצמיד את זה לראש של גרוזיני, אני פותח מכוניות בדנמרק"

צילום: אימג' בנק/ GettyImages

חוץ מזה שהוא משווה לכם מראה מטופש, השלט ממשיך לפלוט גל אלקטרומגנטי לכל הכיוונים גם כשמצמידים אותו לפדחת. חלק מהגל נכנס ישירות לתוך הגולגולת ונתקל במוח ובעוד רקמות מיותרות, שבתורן פועלות כמו מראה גרועה: אחוז מסוים מהגלים נבלע, והשאר נשברים, משתקפים ומצטרפים לאלה שכבר היו בכיוון הנכון - כלומר בכיוון האוטו. כך גדלה עוצמת האות שנשלחת אל המקלט שברכב, וטווח השידור האפקטיבי של השלט גדל.

בכמה גדל? כדי להשיב על השאלה הזאת בדקה רביד את התיאוריה על בעלה (140 איי.קיו, אבל לא שאלנו כמה סנטימטרים), וגילתה שהמוח שלו מוסיף עוד כחמישה מטרים לטווח המקסימלי של השלט. נשאר רק לברר למה זה בכלל קורה, כלומר מה יש בראש שהופך אותו למראה.

המראות המוצלחות ביותר עשויות מזכוכית מצופה בכסף, אבל בעיקרון, מה שצריך בשביל ליצור מראה זה חומר מוליך. והראש שלנו, יעידו הנידונים לכיסא החשמלי, מוליך אחושרמוטה. ואם ככה, האם זה מסוכן? "זה בטח יותר קרינה ממה שהאדם הקדמון חטף ישר לראש", הודתה רביד, אבל מיהרה להוסיף שיחסית לכמות הקרינה שנוכחת היום דרך קבע בכל סנטימטר רבוע של כדור הארץ, התוספת הזאת זניחה לגמרי. למען הפרופורציה, בחוף הים אנחנו חוטפים כמות הרבה יותר גדולה של קרינה מדי שנייה. אבל מי הולך לים, כל כך עדיף בריכה.

שאלת המה־קורה־בראש השנייה שלנו מגיעה מהקורא צביקה. "נתקע לי בראש שיר מתוך 'מרי פופינס'", הוא חושף בפנינו את הזוועה, "ואני לא מצליח להפסיק לזמזם אותו. מה קורה לי?". ובכן צביקה, התשובה היא תולעת אוזן. ככה קוראים למצב שבו מנגינה ממשיכה להסתובב בראש גם כשממש רוצים שהיא תצא משם.

אף אחד לא יודע איך זה קורה ולמה. לפי "תיאוריית הגירוד הקוגניטיבי", לחנים מסוימים גורמים לגירוי לא רצוני של המוח, ודרך אחת לשכך את הגירוי היא ללכת נגד האינסטינקטים ודווקא לחשוב בדיוק על אותו לחן טורדני. הסברים אחרים קושרים את התופעה לתת־מודע, שמנסה לשגר מסרים למוח, אם כי קשה להעריך מהו המסר שמבקש התת־מודע שלך להעביר באמצעות קול הפעמונים של ג'ולי אנדרוז. בכל מקרה, צביקה, הניסיון מלמד שהדרך הטובה ביותר להילחם בתולעת אוזן היא להידבק בתולעת אוזן אחרת - ולקוות שהבאה תהיה פחות מנג'סת מצ'ים צ'ימיני צ'ים צ'ימיני צ'ים צ'ים צ'ירו. 

לו וריד

לאון תוהה מה תהיה התוצאה של הזרקת קפה. מפחיד לחשוב איפה הוא מתכנן לתקוע את המאפה

הקורא לאון והחברים שלו קמים מוקדם, וצריכים משהו חזק יותר מקפה כדי להתעורר - אז בהתקף משולב של גאונות וטמטום, הם החליטו שהפיתרון הוא קפאין בהזרקה ישירה לווריד. אבל בגלל שמדובר בחבורת אנשים שקולה וזהירה, הוחלט להמתין עם הביצוע עד שתתקבל תשובה מוסמכת באשר לסיכון הכרוך בהזרקת קפה. ופה אנחנו נכנסים לתמונה.

לפני שנבדוק מה קורה כשהגוף סופג קפאין ישר למחזור הדם, חשוב להבהיר לאיזה פרוצדורה מתכוונים: אם לאון רוצה פשוט להזרים כוס קפה ישירות לווריד, עם או בלי חלב, הרי שצפויה לו שהייה ארוכה בבית חולים עם עירוי אנטיביוטיקה לווריד ביד השנייה - פשוט כדי להתגבר על כל החיידקים חובבי הקפה ששרצו בכוס. בתסריט מעט יותר שפוי הוא יזריק רק קפאין, ובמקרה כזה דווקא מדובר בפרוצדורה די נפוצה במדעי הרפואה. כבר כמעט 20 שנה שחוקרים מזריקים קפאין ישירות לזרם הדם של מתנדבים בריאים, במטרה לבדוק איך הוא משפיע עליהם. אם לסכם את הממצאים בשתי מילים, הן יהיו "לא משהו".

כששותים קפה באופן רגיל, הקפאין עובר דרך מערכת העיכול ונספג באיטיות בזרם הדם. לעומת זאת, כשמזריקים קפאין לווריד - אפילו בריכוזים נמוכים - החומר מגיע בבת אחת למוח ומשפיע כמו מכת פטיש על כל מה שקורה שם. את התוצאות היה אפשר לראות בניסוי מאמצע שנות ה־90, שבו הזריקו קפאין לעשרה מתנדבים: הממצאים הראו שרמת העצבנות של כל המשתתפים בניסוי עלתה באופן משמעותי בהתאם לכמות הקפאין שקיבלו. אחד מהם אפילו נכנס להתקף פאניקה. אבל אל תיתן לזה לעצור אותך, לאון!