הייתי נקודה בלונדינית, עם עצמות פנים רחבות

לאחר מעשה הובן לי שהקשר בינה לבין המוח שלי ולאיך שהוא חושב, לפחות, היה מקרי ביותר. משפט אחד שלה, אמת יסודית של חיים, שהיא חשבה כי ראוי שאלמד, משפט אחד בלבד משש הפגישות המאולצות חסרות התוחלת שנסובו על הנושא "למה הוא עזב אותי?", עדיין זכור לי, הנה, קבלו: "מחקרים מראים שגברים נמשכים יותר לנשים בעלות עצמות פנים רחבות".

מה, זהו? חשבתי לעצמי, על זה נבנה הכל? עוד חשבתי לספר על תסביך אצבעות הרגליים שלי, ורגישותי למבנה הפרק היד של בן הזוג, אבל אל מול הקביעה המאלפת הזו נמלכתי בדעתי, מה כבר יכולתי להוסיף? ועכשיו, איך אסביר לה שהיא טועה (לדעתי) מבלי להעליב אותה, הרי פרט להגיון (כמעט) בריא אז, לא היו לצידי סימוכין. מהר מאוד הפנמתי שמול קביעות של "מחקרים" המושמעות בפי יועצת מוח מדופלמת שכמותה, אין לי לא רצון ולא כוח להתמודד. במקום להילחם, החלטתי לשנות אצלי, לזרום עם הקביעה. נו... הייתי צעירה ממש ילדה, ושרה אמרה.

השתדלתי, מאוד השתדלתי, היתה לי מטרה, רציתי להימנות על אלה שנמשכים אליהן, כן מודה, זה חשוב לי. אך אולי לקחתי הכל קצת רחוק מדי? קצת אל מעבר לגבול?

עכשיו נעשה יותר קל, לא? בוודאי, בטח שכן, בכל מה שקשור לגברים? הוכח מדעית שכן, שרה אמרה... והשנים זרמו איתי, אני מודה, מבנה העצמות עשה עבורי נפלאות. הוא הוא לב ההצלחה, והבלונד והרגליים האלה רק הוסיפו. היו לי חברים מפה ומשם, ובנוסף על היותי סקנדינבית בבסיסי, עברתי עבור כל אחד מהם עוד התאמות, רוצה לומר, שינויים ספציפיים שנדרשו. לא היה לי קשה, זה קרה לי טבעי, מאומנת, שוב, זה בא ממני, ממש כמו שאני שלגיה.

התעלמתי, גיחכתי לעצמי בכוח, והמשכתי הלאה

מגוון ההתאמות גלש והתרחב, ואני המשכתי לזרום עם הקביעה. האחד רצה שאצחק יותר, ואני צחקתי בכל הזדמנות ומכל הלב כאילו אין מחר, האחר שאעשה גשר כשהוא מזיין אותי, הגדלתי עשות, למדתי להתייצב על יד ורגל נגדית, עם היד ליטפתי אותו ברכות, ועם הרגל ביצעתי תנועות נמרצות מריקוד הקאן קאן, השלישי ממש התחנן שאשיר לו כשהוא במקלחת (זה עזר), אז בנוסף לשירה ישבתי מולו בצמותיי הזהובות תוך שאני מלווה את שירתי בגיטרה האקוסטית, היה מהמם, והכל התנהל כל כך יפה. תוך כדי, ובכל מצב ניסיתי למצוא את הפינה המשעשעת שלי, אבל לא כל כך הצליח לי, התעלמתי, גיחכתי לעצמי בכוח, והמשכתי הלאה.

למעשה, כל ההבנה כולה צנחה עלי, תמצית בת שתי מילים, אני עייפה. וגם הגברים הם לא אותו דבר (לא תגלית מדהימה, אני יודעת), לכל אחד חשקים אחרים, אהבות ושנאות אחרות. כל אחד מעדיף התאמות אחרות. יש שרוצים אותי בוכה ויש שרוצים צוחקת, יש שמעדיפים אותי שטוחה ויש שמעדיפים בגשר, כאלה שרצו אותי שרה ואחרים - שותקת.

אז כבר כמה שנים אני אני. נחה, לא משתנה בשביל אף אחד. בינתיים קצת נמכתי, חזרו התלתלים, מבנה עצמות הפנים כבר לא כל כך רחב, עיניי שוב חומות, האגן טיפה התרחב, ואני מאוד יפה. אני מוצאת בקלות נקודות משעשעות בסיטואציות החיים שלי, אני שמחה איתי, ועם מי שאיתי, ואיך אומרת בתוכי היום? ירצה ייקח, לא ירצה - לא ייקח. וואלה, משנה צורה, משנה התנהגות, זה בכלל לא משם. שרה לא ידעה מה היא סחה.