חיפשתי חנייה ומצאתי משהו אחר לגמרי

יש גורמים ששולטים בחיים שלי: עבודה שלי, ההורים והחברים, אבל חוץ מהם, גורם מספר 1 שמנהל לי את החיים כרצונו הוא בעיית החנייה.

אם אתם לא גרים בתל אביב התמזל מזלכם ואין לכם מושג מה זה לחפש חנייה בשישי בערב במשך 45 דקות, למצוא מקום שמספיק אולי ל-SMART ולהכניס שם מזדה 3. הפגוש שלי צבוע מזמן בכל הצבעים של המכוניות שהזזתי לא בכוונה בנסיונות האלה.

אם אתם כן גרים בתל אביב, ברור לכם למה אפתח בכך שאין מצב שאוציא את הרכב מכחול-לבן בחמישי בערב. גם אם מדובר בדייט לוהט, אני אעדיף לקחת מונית ב-100 שקל, מפני שהמחשבה על לחזור הביתה ולחפש חנייה כדי לא לקום בשישי בבוקר ולהזיז את הרכב שוב לפני 9:00, ואז לגלות שאפילו אדום-לבן לא נשאר לי, עושה לי רע.

עם זאת, למרבה הפלא הסיפור שלי מתחיל בזה שכן הזזתי את הרכב ביום חמישי.

הפחד מהרגע בו נחזור לרכב לא עזב אותי

יום חמישי, 19:32.

בדיוק נכנסתי למטבח לנסות למצוא משהו לאכול במקרר הריק שלי, כשהטלפון צלצל ורועי היה בצד השני: "אחי, חייבים לצאת היום", אמר, "אבל צריך להוציא את האוטו!" הוסיף. מובן שהתייחסתי רק לחלק השני של דבריו, וסירבתי.

כעבור חמש דקות אינטנסיביות בהן הסביר שסיגל, חברה שלו, רוצה להכיר לי מישהי אז הם קבעו דאבל דייט אבל היא ביקשה ממנו לא לספר לי שזה דייט, כדי שהבחורה תתרשם ורק אז תיתן אישור לתת לי את הטלפון - שאלתי למה היא פשוט לא נכנסה לפייסבוק שלי. הוא טען שכבר לא עושים דברים כאלה.

מכאן השיחה רק המשיכה להידרדר. כל מה שרציתי היה שהוא ינתק ויעזוב אותי בשקט כדי שאוכל לבשל ארוחת ערב, אז נשברתי והסכמתי לבליינד דייט. זה כמובן לא היה באמת בליינד דייט, מפני שנכנסתי מיד לפייסבוק וראיתי מי זו. לא רע, לא רע בכלל.

קבענו שאאסוף אותם ב-22:00 וכולנו ניסע לנווה-צדק, שהוא ממש לא בתחום תו החנייה שלי. נכנסתי לרכב בחששות כבדים, כאילו ידעתי מה עתיד להתרחש. על אף העובדה שרציתי ללגום איזו כוסית בירה, לשוחח עם הבחורה ולקוות שיהיה נחמד, עדיין לקח זמן ליד שלי לסובב את המפתח ולהתניע.

אספתי את רועי, את סיגל ואת החברה שלה, וכשהגענו ליעד דווקא מצאנו מקום די מהר – תודה לאל שיש סמטאות קטנות שאנשים לא אוהבים להידחף אליהן.

הזמנו יין, שתיים-שלוש מנות ראשונות, עיקריות, ולא פסחנו על הקינוח. אין ספק שזו היתה ארוחה משובחת, אפילו השיחה היתה מעניינת, אבל דבר אחד ישב על ליבי כל הזמן: לא יכולתי להתנער מהפחד שהלילה אהפוך לעבד של עיריית תל אביב, שכל החוקים שלמדתי לחיות לפיהם נשברו והסבירות שאני קם מחר בבוקר כדי להזיז את הרכב מידיהם הדביקות של הפקחים עולה מרגע לרגע.

מזדה מסתורית עקבה אחריי

הפחד שקינן בי מעל לכל היה האפשרות שאני ישן באוטו היום. אני כבר לא חייל צעיר, אני אדם בוגר, אני לא יכול לישון באוטו. אבל אני גם לא יכול להשאיר את האוטו לידיים האכזריות של עושי הדברים של חולדאי.

בעודי הוזה הגיע החשבון, שילמנו והתחלנו ללכת. עוד לפני שהגענו לרכב כבר חשבתי על אסטרטגיות. האם להסתובב ולקוות להיתקל במקום פנוי, או לשבת בפינת רחוב ולחכות שמישהו ייצא? לא ידעתי מה לעשות, ובטח לא הייתי מוכן למה שקרה.

הורדתי את כולם בבתים שלהם, פניתי שמאלה והתחלתי להתפלל כל הדרך עד ליעד: 22 הרחובות מסביב לבית שלי. כל אחד מהם מתאים מבחינת מרחק, העיקר לא לקום מחר בבוקר.

באחד הסיבובים הצטרפה מאחוריי מזדה חדשה לכמה עשרות מטרים ואז נעלמה. אני המשכתי בחיפושים, חצי שעה עברה והנה המזדה עומדת לה בפינת הרחוב עם האורות דלוקים. הוא כנראה שינה אסטרטגיה.

כשאני חולף ליד המזדה בפעם הראשונה אני לא רואה כלום. עכשיו כבר עברו 50 דקות. אני לא נכנע, עובר ליד המזדה בפעם המי יודע כמה ואז מחליט לעצור. אולי האיש בפנים נרדם.

המסע לחיפוש החנייה נשכח

עצרתי. הסתכלתי.

וואו.

"תגידי, את ישנה הרבה באוטו?" שאלתי אותה.

"לא. פשוט נשבר לי. מה המצב בחוץ?"

"על הפנים, יש לך סיגריה?"

"כן".

זרקתי את המזדה שלי בפינת הרחוב והלכתי לכיוון החדשה. בינתיים נפתחה הדלת וממנה יצאה רוני, 1.70 של יופי נשפך. זה לא יופי של דוגמניות, אלא יופי נשי של אחת שעברה כמה דברים בחיים, מישהי מגובשת שיודעת שהיא מהממת.

הדלקתי לה את הסיגריה והתיישבנו על הרכב שלה. התחלנו לדבר על החנייה ומשם גלשנו לשלוש שעות שיחה. הרכבים נותרו מוּנעים ואפילו לא חשבתי על הדלק, האורות דלוקים, מוזיקה התנגנה לה ברקע, ואני שכחתי כל מה שאני יודע.

לא זכרתי בכלל מה עשיתי שם. כל כך שקעתי בשיחה עם רוני על מצב האומה, הבחירות בארצות הברית, גלעד שליט ועוד עניינים ברומו של עולם שהעניין הפעוט של המסע לחיפוש חנייה פרח מזיכרוני לגמרי.

כבר כמעט הגיע הבוקר, ורוני ואני מצאנו חנייה זה ליד זה מהר מאוד. יצאנו מהמכוניות ולא ידענו מה לומר. צחקנו ודיברנו כל הלילה, גמרנו קופסת סיגריות יחד - כבר הרגשנו כאילו אנחנו מכירים שנים, אבל אפילו לא שאלתי לשמה. רוני ניגשה אליי ולחשה "מזל שחולדאי נבחר לעוד כהונה".

ביקשתי וקיבלתי את הטלפון, וגם את השם שלה.

חזרתי הביתה מותש. התקלחתי, שתיתי כוס קפה והתקשרתי אליה לשאול אם היא רוצה ארוחת בוקר בבנדיקט.

היא אמרה "כן".