דו"ח מהמחלקה הסגורה

תארו לעצמכם, כמה פעמים צריך ראש של ילד להסתובב על חומר קשיח כדי להטביע בו עיגול כזה? יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, להתעלם מהכאב, מהדם שכבר זולג מהמצח, להצמיד את הראש לחלון ולסובב. הילד שעשה את זה כבר מזמן לא מאושפז במחלקה הזאת, ובכל זאת אין תקציב אפילו כדי להחליף חלון אחד. ברוכים הבאים לגיהינום.

הילדים במקום הזה, הצעיר שבהם הוא בן 13, והמבוגרת בת 29. ובכל זאת יש בהם משהו כל כך ילדי ולא נגוע. אולי כי הם חסרי הישע הכי גדולים שאפשר לתאר. ומה עושה הממשלה לתינוקות האלה שלנו? תוחבת אותם באחד מבנייני הרכבת הכי עתידים והלא משופצים במדינה הזאת. מאכילה אותם ברפש קנטינות זול שאפילו לאסירי עולם שיושבים על רצח אסור לתת. פה הם יושבים מחכים לגודו, לביבי ולשטייניץ ולשאר האנשים החשובים שאין להם אפילו מושג שהם קיימים בעולם הזה. יושבים וממתינים שישפכו עליהם קצת כסף. לא הרבה, כמה גרושים. תאמינו לי, במחלקה העלובה והנשכחת מלב הזאת, אפילו שק תרומה מלא בדובי פרווה ישנים יתקבל בהתפעלות של נס.

• הסיפור המלא – רק בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"