שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לא רוצה להיות האלמנה בשחורים, רוצה זוגיות

    במשך עשר שנים העדיפו לראות אותי לבד מאשר להתמודד עם העובדה שאהיה עם מישהו אחר. הם לא מודים בכך, אבל לראות אותי עם מישהו אחר זה אמר עבורם שאתה לא תמשיך להתקיים

    עשר שנים שאני חושבת איך זה יכול להיות. אני פה, אתה שם. עשר שנים.

     

    בהתחלה חשבתי שכל הגוף שלי נשבר. כל העצמות שלי התרסקו לרסיסים. עד שהבנתי שזה לא הסתיים רק בזה, אלא כלל גם את כל האיברים הפנימיים שלי, שהפסיקו לתפקד.

     

    אין ספק. הטבעת את חותמך עליי. עלינו, על כולם. אין ספק שהצלחת לשנות הרבה דברים גם בלי להיות כאן, בלי לנשום לידי. עוצמה שאין להרבה אחרים, לטוב ולרע.

     

    המוות שלך הרג הרבה דברים יחד איתו. כולם נהדפו לאחור כמו בסופה קשה. לאחריה ראיתי דברים אחרים. אנשים אחרים, תקופה אחרת.

     

    לאט לאט איבדתי את הנאיביות שלי כלפי החיים שכל כך איפיינה אותי קודם לכן. הילדים טוענים שלא. נראה שהייתי מאוד נאיבית, עכשיו אולי פחות. הבנתי שעם חלק מהאנשים שהיו סביבך לא אוכל להיות בקשר ועם חלק לא ארצה להפסיק להיות בקשר. עם חלק שלא הכרתי הצטערתי שלא הכרתי קודם, אבל כעת אני מודה לאל שהכרתי.

     

    בשנים הראשונות אחרי מותך ניסיתי לשמר הכל "כמו שהיה". אמרתי שזה חשוב לילדים, לי, להורייך. כל דבר ניסיתי לפתור ב"מה אתה היית עושה?", "מה אתה היית אומר?". זה גמר אותי.

     

    הבנתי שאני צריכה להתמודד ולא אתה

    אחר כך הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כך. הבנתי שאני במערכה ולא אתה. שאני צריכה להתמודד ולא אתה. אני כאן, ואני לבד. אף אחד לא יכול לענות במקומי, גם לא אתה. וזה שבר אותי, כי אז רק נפל לי האסימון - אני באמת במלחמה, וכל פעם יש משהו אחר שמפתיע. הבנתי עד כמה אני לא ערוכה לכלום.

     

    מזל שהיו לי אינסטינקטים טובים, אחרת לא הייתי שורדת יום. שום דבר לא יכול להכין אותך לזה.

     

    הילדים. הילדים. זה רק מה שהטריד אותי. לא הבריאות שלי, לא ההורים שלך, לא החברים, לא אף אחד. רק הם. כמו רוב האמהות אני חושבת שהכרתי אותם טוב. אבל אחרי מותך למדתי להכיר אותם כמו שאף אחד לא מכיר. פיתחתי רגישויות שאין להרבה אחרים. למדתי לקרוא את שפת גופם, את דיבורם. כל עווית קטנה ידעתי לזהות. כל מבט שלהם, כל נים שלהם בגוף אני מכירה. והם ידעו ויודעים זאת. הם ידעו שאני במצב כמעט תמידי של כוננות, שאני אגן עליהם בכל דבר, ויהי מה.

     

    נכון, אני דרוכה כך כבר שנים. וזה מעייף, זה גבה ממני מחיר כבד. לרגע לא הסתכלתי עליי, מה יהיה נכון גם לי. כל פעם שעשיתי את זה חשבתי שזה לא יוכל להתקיים ביחד.

     

    הרגשתי מהסביבה הקרובה שלך שכך גם זה חייב להיות, עד שלמזלי הילדים נתנו לי להבין שהם לא צריכים אותי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. שהם יכולים קצת בלעדיי.

     

    הסביבה שלי לא רצתה אותי אחרת

    אבל זה קשה, מפני שהסביבה שלי לא רצתה אותי אחרת. ההורים שלך לא רצו את הדברים אחרת. הם העדיפו לראות אותי לבד מאשר להתמודד עם העובדה שאהיה עם מישהו אחר. הם לא מודים בכך, אבל לראות אותי עם מישהו אחר זה אמר עבורם שאתה לא תמשיך להתקיים. כמה שרציתי לשמוע מהם שהם רוצים לראות אותי מאושרת, אבל זה לא היה מציאותי. מה חשבתי לעצמי? מבחינתם זה או להיות או לחדול. ולראות אותי עם אחר זה אמר שאתה חדלת להתקיים.

     

    בלי לשים לב, גם אני התחלתי להאמין בזה. התבלבלתי. ותודה לאל שהתעוררתי. מצאתי את עצמי נלחמת עבור עצמי. כל כך לא רציתי להגיע למקום הזה. פינטזתי איך הם אומרים לי "את חייבת להמשיך הלאה", מעולם לא שמעתי את זה. לא. לא את זה.

     

    החלטתי לאמץ סוף כל סוף את המשפט שלך ואת האמונה שלך שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. ולא סתם להסתכל. לשתות אותה.

     

    והיום התחלתי לשתות. הבנתי שאני שמה מאחורי עשר שנים קשות. לא הייתי מוכנה להודות בכך, אבל הן היו קשות. הקרובים אליי ידעו. אחרים שיערו, וחלק ראו רק פיסות מהן.

     

    אני מפוכחת היום. אני לא רוצה להיות האלמנה בשחורים, גם לא באופן מטאפורי. אני רוצה לחיות ולפתח זוגיות חדשה. לא כמו שהיתה לי איתך. אחרת. שתהיה טובה לא פחות ממה שהיתה לנו. אולי אפילו יותר טובה.

     

    נמאס לי להיות בצמא.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Jupiter
    לא רק להסתכל על חצי הכוס המלאה
    צילום: Jupiter
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים