זה עובר במשפחה

עולם התיאטרון הישראלי כמעט ולא שימש רקע לעלילות הסרטים שהופקו כאן (ע"ע "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", "שחקנים"), וזאת לעומת כמה מהדרמות והקומדיות החשובות יותר בקולנוע העולמי ("הכל אודות חוה", "שקספיר מאוהב"). סרטו של רוני ניניו, "היו לילות", בא מתוך קרביו של העולם הזה, אך מותיר אותו כבסיס חיוור בלבד.

מגולל פה סיפור המתבסס על הביוגרפיה המשפחתית של ניניו שבהיותו ילד נשלח אביו, אברהם, במאי ותיק ובעל מוניטין בתיאטרון "הבימה", לכלא באשמת מעילה בכספים. עלילת "היו לילות" נעה בין ילדותה של הגיבורה, גוני (מאיה כהן), על רקע החקירה שמתנהלת נגד אביה (משה איבגי), לבין בגרותה (אז מגלמת אותה דאנה איבגי), כאשר האב החולה משתחרר מהכלא ומנסה לשקם לשווא את הקריירה התיאטרלית שלו.

עיקר הסרט נבנה סביב הקשר התלותי שמתפתח בין האב לבתו בהווה, כאשר התמונות המתרחשות בעבר אמורות להעביר את הריגוש של חיים בבית המתנהל סביב התיאטרון, וכיצד הכל מתנפץ בבת אחת. אלא שדווקא חלק זה בסרט נעדר כל תשוקה של ממש, ולתיאטרון אין בו נוכחות אמיתית. לעיתים נדמה, על כן, שלו היה מדובר בבעל חנות מכולת שצל של חשד מרחף מעליו – לא היה זה משנה כלל.

בין בדיה ומציאות

לעומת זאת, פרקי ההווה של "היו לילות" נטענים במידה בלתי מבוטלת של רגש, וזאת קודם כל בזכות הופעתם המשותפת – לראשונה על הבד – של האב ובתו למשפחת איבגי. יש משהו בכימיה בין השניים, בהימצאות הפיזית שלהם יחד, שטוען את חלקיו אלה של הסרט בעוצמה רגשית מסוימת, שהיא מעבר לסיפור הדרמטי עצמו.

משה ודאנה איבגי ב"היו לילות". הברקת ליהוק (צילום: עופר ינוב)

חישבו, להבדיל, על המפגש בין ג'יין פונדה ואביה הנרי ב"האגם המוזהב" (שזו היתה הופעתם היחידה יחד בסרט), ועל המקרים הספורים האחרים שבהם שיחקו אבות/אמהות ובנים/בנות במציאות, זה לצד זה – ותבינו כיצד קיימת בנוכחות הזו מידה של רגש שנובעת מהטשטוש המתקיים בהם בין הבדיה והמציאות.

עדיין, ישנה תחושה ש"היו לילות" מרגש פחות מכפי שהיה יכול להיות. אולי זה מפני שניניו (במאי "עבודה ערבית", "מרחק נגיעה" ו"לתפוס את השמיים") מרחיק פה עדות, הופך את רוני לגוני, ומותיר את האב בסרט כדמות מיוסרת אך נטולת עומק פסיכולוגי; ואולי זה משום שהמעבר בין הסיפורים, בין העבר להווה, מתקשה לפעול באופן שהם יאירו זה את זה (הצגת הערצת הבת הצעירה לאביה שמתחלפת עם השנים בתלות הדדית והקרבה עדיין מותירה את סיפור העבר בדלותו היחסית).

ליהוקם של משה ודאנה איבגי לתפקידים הראשיים הוא, כאמור, הברקה בעלת ערך מוסף, אינטימי. אך מפתיעה ונפלאה לא פחות היא הצפייה בגדי יגיל – כן, גדי יגיל – בתפקיד מנהל התיאטרון וחברו הבוגדני של האב, הצץ מחדש בחייו. זוהי, למרבה הפליאה, הופעתו הראשונה של יגיל על המסך מאז "בלפר" של יגאל בורשטיין מ-1978, ויש בה כדי להעיד עד כמה הקולנוע הישראלי אינו מרבה לנצל כהלכה את ותיקי הבידור הקל. הופעה מדויקת ונוגעת ללב. ז'ניה דודינה, לעומתו, בתפקיד אם המשפחה, נותרת למרבה הצער דמות דהויה למדי. רקע ותו לא להתרחשות הרגשית שבין האב לבתו, בדיוק כמו מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון.