קרינה? רעש? השכנים אשמים, לא המדינה

שר הפנים אלי ישי החליט לתקן השבוע עיוות ישן ומסוכן. אחרי שנים של מחלוקת הוא החליט שצריך לעשות סדר בנושא האנטנות הסלולריות הקטנות שמוצבות בבתים, במרפסות ועל גגות ללא היתר בניה וללא ידוע הציבור הרחב.

חברות הסלולר מתרעמות. הן טוענות שהציבור לא מאפשר להן להתקין אנטנות אחרות. הם גם אומרות שהמצב החדש יוביל בסופו של דבר לקרינה מוגברת, ושעדיף לנו הרבה אנטנות קטנות וקרובות סביבנו. הבילבול חוגג - וגם הצביעות. כי כולנו הרי רוצים להיות מחוברים כל הזמן, אבל את האנטנות אנחנו מעדיפים על גג של מישהו אחר - ליתר ביטחון.

עוד מישהו עשה השבוע סדר. השר להגנת הסביבה גלעד ארדן פרסם תקנות רעש חדשות ומרחיקות לכת. סוף למפוחים הרועשים, אזעקות הרכב הטורדניות, השיפוצניקים והגננים החצופים. מסתמן גם פתרון לטלוויזיה של השכנים, ולילד שלהם - שהלוואי שהיה לומד רקמה במקום כינור.

יש קו מקשר בין תקנות הקרינה של אלי ישי ותקנות הרעש של ארדן. בשני המקרים לא מדובר רק בתקנות שקובעות מה מותר ומה אסור, אלא במשהו עמוק יותר: הן קובעות גם אמת מידה מוסרית, וקוד התנהגות בין שכנים. אלא לא דיברות שבין האדם למקום אלא בין האדם לחברו.

כי הרי חברות הסלולר לא חייבות להתקין אנטנות קטנות במרפסת. מישהו מאפשר להם לעשות את זה. השכן ההוא, שמשכיר את הגג או החדר לאנטנה ועושה קופה על חשבון הבריאות של השכנים שלו. אותו הדבר בתחום הרעש. הרי מי שמרעיש הוא השכן שמחליט לשבור קירות דווקא ב-10 בלילה, ומי שמטריד הוא הגנן שלו, שמכסח את הדשא דווקא בין 2 ל-4, בדיוק כשהפעוטות שחוזרים מהגן רוצים לנמנם.

גם במקרה של תקנות הקרינה וגם במקרה של תקנות הרעש, המדינה מציבה לנו סייגים ברורים ומבקשת מאיתנו לקחת אחריות על הנעשה בבית שלנו, ועל ההשפעה שיש לנו על הסביבה שלנו. כי בואו נודה - הרבה יותר קל להתלונן על העירייה, על התעשייה ועל גני האירועים הרועשים מאשר להסתכל פנימה, לתוך הבית שלנו. השבוע למדנו שלא פחות מאכיפה, איכות הסביבה מתחילה בכל אחת ואחד מאיתנו, והיא חלק מרכזי מאיכות החיים שלנו.