שתף קטע נבחר
צילום: זיו שדה

"לא מתעניינת בעולם. רוצה רק לעשות שופינג"

יעל רגב לא מתנצלת: היא מתעניינת רק באופנה, ושיישרף העולם. לכם היא ממליצה בחום להצטרף אליה ולהתרכז בעצמכם. כי דוחה שם בחוץ

אחרי ששילחתי לדרכו את הטור הקודם שלי, עצרתי לרגע וחשבתי: איזה רקוב זה שתכננתי לראיין את המעצב אלון ליבנה מגה ראיון גלאם-אינטלקטואלי וכרגיל יצא לי שוב טור מתבכיין על עצמי וחיי המתנוונים? מוזר. לא פעם אני שואלת את אחיי למקצוע, עיתונאים אחרים, למה הם בחרו להיות עיתונאים ומה בעצם הם כל כך אוהבים בתחום. אחת מהתשובות החוזרות על עצמן בעקביות קלישאתית להחריד היא שהם פשוט אוהבים מאוד לפגוש אנשים חדשים. מסקרן אותם לדבר, לשמוע ולעסוק בחיים של אנשים שחיים חיים שונים מהם.

 

לי לא אכפת מאנשים אחרים. אני במקצוע הזה כי אני רוצה לעסוק בעצמי כל היום, וגם בגלל שאני מקבלת מלא חינמים והזמנות לאירועי אופנה מגניבים. ממש לפני יומיים, אם הייתם מאלו שעמדו כקופים עלומים על הגשר שליד המעליות בעזריאלי, יכולתם גם אתם לצפות בישבני המחייך נכנס V.I.P סטייל להשקה של H&M ולעשות לו שלום.

 

באמצע השיר הראשון, באלבום הראשון של להקת ג'יינז אדיקשן, המוזיקה נפסקת כמעט לגמרי. הסולן פרי פארל מצטרד לכיוון המקרופון ויורה לעברה של אלמונית

 כלשהי במרחב: "מותק, אני יודע שיש מלחמות והכל, אבל אני רק רוצה להזדיין. אני יודע הכל על כאב ועל סבל ועל איך זה מרגיש לקפוא מקור, אבל אני רק רוצה להזדיייייייייין". אז אני מרגישה בדיוק אותו דבר לגבי שופינג. וכנראה, לא נעים להודות, לגבי אוכל.

 

הו ערכת אימפולסיביות דשנה ומרוכזת בעצמה שכמותי. אני משערת שבגילי המופלג הייתי צריכה כבר למצוא בתוכי נתחי זיקה פילנתרופית ורגישות חברתית כלשהי. אבל אין ומעולם לא היו בי נטיות שכאלו. באמת, לא אכפת לי שכל העולם יישרף מאחוריי, כל עוד היחידים שיישארו עומדים הם אני ועיזבון המלתחה הנחשק של רות דיין. נורא מצחיק אותי שיש אנשים שבטוחים שאני בחורה עמוקה ומהגגת, כשבעצם רוב מחשבות היומיום שלי עוסקות בכיצד לנכס לעצמי עוד ועוד בגדים. אני לא מבינה אנשים עשירים וממומשים כמו מדונה, למשל, שבמקום לשבת כבר על זרי הדפנה בבית ולתקוע לזניות ממשיכים לאנוס את קיומם על העולם ועוד מנסים לתקן אותו.


"ערכת אימפולסיביות דשנה ומרוכזת בעצמה שכמותי". יעל בעיצומם של החיים הטובים (צילומים: מירב קאופמן)

 

אני מבטיחה לכם שאם וכאשר אהיה עשירה, לא תראו אותי לומדת קבלה ומאמצת ילדים עשוקים מאפריקה. אני מתכננת לרבוץ לי על אי בודד, חנוטה כולי שמלה שעשויה משטרות כסף. שמלה שאפילו החוטים שאוחזים אותה עשויים סיבים שנפרמו מכותנה של שטרות כסף. בידי האחת אחטט באפי, וביד השנייה אבחר תיקים מתוך קטלוג של שאנל. אני יודעת שאני נשמעת כמו פגר בשן אפוף זבובים, אבל לעזאזל, אני מתכננת ליהנות מכל רגע.

 

כשהייתי צעירה יותר ומנוקבת כולי הפרעות אכילה ואישיות שונות, יכולתי לתלות את האשמה לאטיטיוד המכפיר הנ"ל בכל החולי הזה שעיפש את נשמתי. אנשים חולים לא יכולים להתפנות לדאוג או לחשוב על אנשים אחרים. הם חיים 24 שעות במצב של הישרדות. וכשאתה חי במצב של הישרדות, אתה לא יכול להרשות לעצמך שלא להיות אנוכי ואגואיסטי. אתה בקושי מצליח להחזיק את הראש מעל למים בשביל לסיים את היום, אז איך אפשר לצפות ממך לחשוב על מישהו אחר, שנמצא מחוץ לחרא של עצמך?

 

היום, טפו טפו, אני פלוס מינוס בריאה. בכוחי התיאורטי לגדל 3 ילדים תוך שאני סועדת לבדי הוסטל שלם של אקי"ם. ועדיין, טווח הרגשות הצנום שלי מתעקש לנוע על הסקאלה שבין ורוד בטסי ג'ונסון לסגול ויוויאן ווסטווד.

 

חבל שאין דרך למדוד את זה אמפירית, כי אני חשה צורך לדווח לכם מהשטח שאני מרגישה ברמה פיזית ממש שרמות האינטיליגנציה שלי הולכות ומתדרדרות

 ככל שאני מזדקנת. אגב, אני לא יודעת למה, אבל אני נורא מרוצה מהעניין. אין שכל, אין דאגות. מוזר, בגיל 16 הייתי טיפוס כל כך חכם, עמוק ופילוסופי. מכירים את הטינאייג'רים ה"בוגרים" המביכים האלה? יכולתי לדבר איתכם שעות על ספרים של סול בלו ועל המשמעות האקזיסטנציאליסטית מאחורי פרסומות של שופרסל. היום, כל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי לנפשי וייתנו לי לבהות בתמונות מהתצוגה של דיור. ושוב, שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מרוצה מעצמי בוורסיה הנוכחית. אני חושבת שהמצב שאני נמצאת בו הוא אחד מהמצבים הבריאים ביותר שאדם יכול לאחסן את עצמו בהם בשנת 2010. באמת, לא כדאי לכם להסתכל החוצה יותר מדי. דוחה שם בחוץ. הרבה סבל של כל מיני אנשים אחרים, סבל שאני בכל מקרה לא אצליח להכיל, אז למה לי לקרוס יחד איתם?

 

בינתיים, אני מדפדפת לי בגיליונות של "הרפר'ס בזאר". אני משערת שיעברו עוד שנים עד שהעיסוק שלי ייחשב לאמנות לגיטימית, בעיקר בישראל. שהרי אופנה, כמו יתר האמנויות לצורך העניין, לעולם לא תחשב לדיסציפלינה ראויה וחיונית באמת כמו רפואה, פסיכולוגיה או חקר הסרטן. אבל תחשבו על זה רגע, אם לא היו בעולם דברים יפים כמו אמנות, אופנה ומוזיקה – מי בכלל היה רוצה להחלים מסרטן?!

 

בכל אופן, חיוני או לא, רק על אופנה לספר ידעתי. צר עולמי כמותניה של קייט מוס. אני מקווה שיש לפחות מישהו אחד בעולם שמה שאני עושה גורם לו לרצות להחלים.


עיתוני אופנה והשראות, ישר מהחדר של יעל. מהי חשיבותם של דברים יפים?

 

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אני כאן כי אני רוצה לעסוק בעצמי. הכותבת, יעל רגב
צילום: מירב קאופמן
לאשה בפייסבוק
מומלצים