שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שחקנית מחפשת מחבר
    ליליאן רות משחקת ב"שש דמויות מחפשות מחבר" אימא שאיבדה את ילדיה. תפסנו אותה לשיחה על יבגני אריה, לימודי הקבלה ועל הרגעים הקשים שחוותה בתיאטרון. "היתה תקופה שהרגשתי רע כל פעם שעליתי על הבמה", היא אומרת

    "תשכתב את הסוף, שהילדים לא ימותו, אתה הרי המחבר שלנו עכשיו", מפצירה דמות האב באיש הרכון אל שולחן הכתיבה בקצה הבמה. האם זה הבמאי? נראה שכן. אבל הדמות קוראת לו "מחבר", רואה בו כוח שתפקידו לצרף צירופים, למצוא הגיון בכל הכאוס הקיומי הזה שמתחולל על הבמה.

     

    ואולי אין זו במה בכלל, אולי אלה החיים? אולי הצופים הישובים בחושך, כמו שש הדמויות במחזה של פירנדלו שמחפשות מחבר, אולי הם שמבקשים יד מכוונת כמו מריונטות בתיאטרון החיים. "אם הבמאי הוא אלוהים ופירנדלו מניח אותו לצד הדמויות על הבמה, אולי דווקא הן האלוהים?" שואלת אותי שחקנית תיאטרון גשר, ליליאן רות, בחיוך משתובב, "נו כן, זה לא כל כך ברור מי מושך בחוטים".


    "תשכתב את הסוף!". משה איבגי בתפקיד דמות האב (צילומים: גדי דגון) 

     

    בחיים, כמו על הבמה, ליליאן רות מכשפת. יש לה יופי אין סופי, היא שברירית וחזקה, רכה וקשה, בטוחה בעצמה ומבולבלת במידה שווה. בעיבוד המשובח של רועי חן ויבגני אריה למחזה הגאוני של פירנדלו, "שש דמויות מחפשות מחבר", היא משחקת דמות שלא רצתה בה בכלל. "מי ירצה לשחק אמא שאיבדה את ילדיה?" היא שואלת ומצטטת מתוך המחזה: "כמות האומללות שהכניסו לדמות שלי – זה לא מוגזם?"

     

    כשראיתי את שמי - צרחתי כמו משוגעת

    לונה פארק של רגשות - זה מה שעוברים השחקנים והקהל בהפקה החדשה של יבגני אריה. "את צודקת, זה לונה פארק חושי", היא אומרת, "עם ז'ניה (יבגני אריה, מ.י) אני תמיד מצפה להפתעות". גם הליהוק שלה לתפקיד הפתיע. "קראנו את המערכה הראשונה לפני חלוקת התפקידים וחשבתי שאקבל תפקיד אחר לגמרי. דמות האימא אפילו לא עברה לי בראש. למען האמת ממש לא רציתי בה", היא אומרת.

     

    "תביני, בחיים אני קודם כל אמא, יש לי שני ילדים. זה כואב מדי. כבר כמה שנים שאני משחקת בתיאטרון אמא שמאבדת את ילדיה. אני רק מדברת על זה והלב שלי רועד. כשראיתי את השם שלי רשום על לוח חלוקת התפקידים צרחתי כמו משוגעת: 'לא!'".

     

    למה? את מפחדת שזה ידבק בך?

     

    "לא מזה אני מפחדת. אני מפחדת לגעת בנקודה הזו של אובדן שכזה, זו קללה. מצד שני, בשביל להתקרב לדמות שאיבדה ארבעה ילדים צריך לב מלא אהבה".


    ליליאן רות. לפעמים החיים והבמה מתערבבים

     

    אהבה היא שם המשחק; בשם האהבה היא עזבה את התיאטרון לפני שנים ספורות. בשם אותה האהבה היא חזרה לבמה. "חשבתי שזו היתה החלטה סופית כשעזבתי", היא אומרת, "ככה זה הרגיש. פתאום הכל התחיל להיות ריקני. שיעמם לי עד כאב. התביישתי מפני הקהל שהפך לרקע, איבד אישיות.

     

    "התביישתי כי הרגשתי שאיבדתי כבוד לקהל ובשלב מסוים זה הפך לפיזי. הרגשתי רע בכל פעם שעליתי לבמה. הרגשתי שאני לא מוכנה לעמוד יותר בפני הקהל ואז התחילו חלומות על פיטורים מהתיאטרון. בשלב הזה הייתי צריכה לחשוב ברצינות על המשך הדרך. זה היה קשה, כי לעזוב את התיאטרון זה בשבילי כמו לעזוב בעל וילדים. אז זה היה או למות או לחלות עד מוות".


    שש דמויות מחפשות מחבר, מול קהל שמחפש יד מכוונת

     

    רות התמקדה בלימודי קבלה שעזרו לה להתגבר על לא מעט משברים אישיים ובהם מותם של אביה ואמה. "הקבלה אפשרה לי לקבל את הקושי ולהתמודד", היא אומרת, "ליוויתי את אמא שלי בכל השלבים האחרונים. ראיתי אותה מבקשת להשתחרר מהחיים האלה. למות ברוסיה זה נורא. בתי החולים בארץ הם בתי מלון באופן יחסי. היא לא רצתה לחיות יותר ואנחנו לא יכולנו להקל עליה את היציאה מהעולם הזה.

     

    הקיום שלי הוא אמנות

    "שם החלטתי שאין מוות ושתמיד נחיה ונהיה מאושרים. כן, אני יודעת שזה קיים, אבל אני לא רוצה בזה. כמו הדמות שאני משחקת בהצגה. זה השיגעון שלי. זו גם אמנות. הקיום שלי על הבמה ועל האדמה - הוא אמנות. אני מתכוונת ליהנות מזה ומקווה שבנוכחות שלי אני גורמת לאנשים להרגיש ולאהוב. זה הדבר הכי חשוב שלמדתי בקבלה".


    "אני זוכרת תפקידים יותר מרגשות של החיים"

     

    עבור רות תיאטרון "גשר" הוא חממה ביתית, רשת ביטחון שנפרשה תחתיה גם כשהחליטה לעזוב וגם כשבחרה לחזור. "יש לי ביטחון בתיאטרון שלי, במשפחה הזו שלנו, אני יוצאת לבמה ויודעת שכל מה שאני עושה מקובל גם כשאני טועה", היא אומרת, "ז'ניה תמיד ימצא את הדרך אליי ואני בטוחה באהבה הזו. זה כאילו שאני כבר לא יודעת מאיפה באתי, כאילו שזה כל מה שיש. בלי ז'ניה לא קיים שום דבר בתיאטרון. רק איתו יכול לקרות".

     

    אבל בכל זאת יש זיכרונות של בית, של חיים, של משפחה?

     

    "יש, בטח שיש. אבא היה קצין בצבא, כל הזמן בתנועה. נולדתי בבאקו, אבל הסתובבנו בכל רוסיה. כשהגעתי לארץ כל ריחות הילדות חזרו אליי. היה משהו מאוד דומה בתבלינים, במזג האוויר, באנשים הרכים, כמו בילדות שבה עוד לא ידענו מה זה לב שבור, מה זה לאבד אמא ואבא, זה היה עולם אחר ואני מפחדת לשכוח את זה. את יודעת, זה מוזר, אבל אני זוכרת תפקידים יותר מאשר רגשות של החיים".

     

    זה נשמע מאוד עצוב

     

    "אני לא חושבת. עברתי כל כך הרבה דברים לא נעימים וכואבים בחיים שאולי טוב להשאיר אותם מאחור. הדברים הטובים ביותר קרו לי על הבמה, ושם, בתפקידים שהם מעבר לכאב, אני משתמשת בניסיון החיים שלי. אני חושבת שבהצגה הזו, למשל, הקהל מתחבר לכאב. זה אומר משהו. אנחנו נוגעים במקומות רדומים שכואב בהם וזה טוב.

     

    "ז'ניה לא אוהב להתפלסף או לדבר על מסר, אבל גם הוא עצמו אמר שההצגה הזו היא קריאה לדו קרב ואני חושבת שהוא צודק. זו הצגה על אהבה ואהבה תמיד כואבת. אולי לא בהתחלה, אבל אחר כך כשאנחנו עוברים את כל השלבים השונים שלה – את היומיום, את ההרגל, שם זה מתחיל לכאוב".


    רות עם לוסי דובינצ'יק על הבמה

     

    העבודה ארוכת השנים עם אריה מייצבת אותה. "הוא מעמיד אותי על הקרקע", היא אומרת, "אני אוהבת לאלתר ולעוף עם הרוח, אבל הוא מושך אותי לתוך המסגרת, נותן לי כיוון, מאפשר לי להיות קצת פחות 'קוּקוּ'. הוא אוהב לקלקל את היופי שלי וגם הפעם הוא עשה את זה.

     

    משוגעים הם רק תועים

    "יש לו יכולת של קוסם עליי. מהרגע שבו הוא אמר לי שהדמות שאני משחקת כל הזמן דומעת, נפתח איזה ברז והעיניים שלי לא הפסיקו לזרום. מהרגע הזה ואילך לא פחדתי יותר. הבנתי שהדמות הזו היא מעבר לכאב, היא נגעה באמת. משוגעים, כמותה, הם פשוט אנשים תועים".

     

    רוב ההצגה את שותקת, עד לרגע שבו מתפוצץ ממך מונולוג קורע לב. זה קשה להחזיק שתיקה כה ארוכה?

     

    "המונולוג הזה הוא תוספת למחזה שנכתבה אחרי המון חזרות. חשבנו שמגיע לשחקנית לדבר סופסוף. זה נורא קשה להיות כל הזמן על הבמה ולשתוק, אבל כשז'ניה דיבר איתי על הדמעות, פתאום הבנתי את התפקיד וזה עשה את הכל לקל יותר. לא רואים את הדמעות שלי, אבל מרגישים אותן".

     

    החיים והבמה, המציאות והדמיון, מתערבבים?

     

    "לפעמים. אני מנסה גם בחיים להיות בריכוז מוחלט, בשליטה, לפעול מתוך אהבה כמו על הבמה. בגלל זה כל כך טוב לי שם. זה תענוג שקשה לשחרר. להיות שחקן זו אחריות גדולה.

    לעמוד על הבמה לא למען אמביציות או כסף - את זה כבר עברתי. עכשיו מה שאני רוצה זה ללמוד לתת וליהנות מזה. להשפיע כדי להשפיע. לתת כדי לתת. בקבלה זו דרגה עליונה לעשות לא כדי לקבל משהו בתמורה".

     

    את בעצם מאוד אופטימית, לא? 

     

    "אין לי ברירה. זה שלב כזה. אני אופטימית, אבל לא משוגעת. זו אופטימיות רכה. בעלי, קלים קמנקו שהוא גם שחקן בתיאטרון, חולה מאוד. לפני כמה שנים הוא חלה בסרטן ואחרי שהוציאו לו כליה אמרו שהכל בסדר. אף אחד לא אמר לנו שזה יכול לחזור. בקיץ זה חזר. אז כן, אני אופטימית כי אין דרך אחרת.

     

    "אני רוצה לחיות כל רגע. ליהנות מהכל. אם זה תפקידים או אנשים שאני פוגשת. קיבלנו מתנה גדולה מהחיים ואנחנו לא יכולים לבזבז את הזמן בלבכות. אנחנו חיים עם זה, מקבלים את זה, צוחקים. גם כשהכאבים איומים, יש לנו תמיד את הדמיון והוא מאפשר לנו לחיות. איך אפשר אחרת? לא נולדנו בשביל לכאוב. את אלוהים אני לא מכירה, אבל אני כן מכירה את אמא שלי ויודעת שהיא ילדה אותי באושר. אז עכשיו זה שלב כזה שאני מנסה לראות מעבר אליו. לפעמים זה מצליח".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רות. אולי הדמויות הן האלוהים?
    צילום: גדי דגון
    כמות האומללות שהכניסו לדמות שלי - זה לא מוגזם?
    צילום: גדי דגון
    7 לילות
    מומלצים