אוף, זה כל כך כואב! אולי עדיף לא להתאהב
מי חשב שאחרי החורף, ובדיוק כשקיבלתי את החיים "הבסדריים" שלי בחזרה, גם הם יצוצו עכשיו, זכרונות קיץ? את האהבה הזו, אני מתחילה לדאוג, אני לא מצליחה לכבות. איך אחרת אפשר להסביר כאב גרון כשבחוץ חום גיהינום?
החורף מאחוריי, ואין ספק שהזמן עשה את שלו, לפי הספר, כמו שאמרו. חלק גדול ממני נתן לו ללכת, או אולי לי ללכת ממנו. ואז התעוררתי ליום של קיץ, שטוף שמש כזה. הייתי מצפה שדווקא יום כזה יגרום לי לשמוח, לחייך חיוך ענקי, מבפנים הפעם, לחשוף שיניים וקצת בשר וליהנות. הילדה הקטנה שבתוכי צריכה היתה לצאת דווקא ביום כזה, לצאת ולרקוד או לפחות לראות איך הגלים פוגשים את קו החוף. אבל לא. במקומה הגיח איזה פלאשבק, זיכרון לא בדיוק עמום, ואחריו עוד זיכרון.
מי חשב שאחרי החורף, ובדיוק כשקיבלתי את החיים "הבסדריים" שלי בחזרה, גם הם יצוצו עכשיו, זכרונות קיץ? את האהבה הזו, אני מתחילה לדאוג, אני לא מצליחה לכבות. איך אחרת אפשר להסביר כאב גרון כשבחוץ שורר חום גיהינום?
זו הרומנטיקנית שלי, היא משוגעת
אולי בכל זאת, אני תוהה, עדיף לא לאהוב בכלל? הבחורה הרומנטיקנית שבי, זו המתרפקת, זו המאדירה והמתאהבת, אומרת שעדיפה אהבה על פני הכל. בחורה אמיצה הרומנטיקנית, בניגוד למצופה אפילו. היא תתאבד על מזבח האהבה ותקדש את קיומה, תקריב עצמה קורבן. היא תלך רחוק, רחוק מדי, היא תאבד את השפיות, היא לא תקשיב לאף אחד. נאמנה לליבה, לתחושה שעדיף לחוות מאשר להצטער על היעדרה של חוויה או לחיות רחמנא ליצלן על מי מנוחות, בלי דרמה. היא תחפש ריגושים, היא תסתכן, תסכן את עצמה ואת ליבה כמו צועקת יהיה מה שיהיה, מבול אחריה. עם רד המבול אגב, כשיתעורר בה עצב, היא עוד תמהל אותו בשמחה, תרקוד לצלילי לאונרד כהן, תרקוד לסוף האהבה. זו הרומנטיקנית שלי, היא משוגעת.
בבוקר של יום קיץ שטוף שמש ומפתה, כשקמתי עם כאב גרון, התעורר בי צד שפוי יותר. עזבי אותך, עדיף לא לאהוב ולא לכאוב. יש אנשים שזה לא בשבילם. זה לא בשבילך, את רגישה מדי, לוקחת הכל לבטן ואז כמו בולמית של מילים מקיאה הכל למקלדת. עזבי את מה שהיה. פשוט אל תתאהבי יותר. נדמה לי שאת העצה הזו אני אפילו מסוגלת ליישם. היי, צד שפוי. אני רוצה לשאול, אבל איך בדיוק שוטפים את כל העצבות הזו?
"מפסיקים לחשוב. מכבים את הרומנטיקנית שבך. תפסיקי להיות רומנטיקנית כל כך", הוא עונה לי, בכזו קלות. כאילו שהתשובה היתה רשומה שם כמו על שלט חוצות בנתיבי איילון, ואני, עיוורת שכמותי, היחידה שלא מצליחה לראות.
כמו לחתוך ורידים, רק בלי שאראה את הדם
בגינו של איזה היגיון מעוות אני טועה לחשוב שאם כבר נזרקתי, לפחות שאעשה מזה בלגן. מספיק בלגן כדי ליהנות ממנו קצת. כמו לחתוך ורידים, רק בלי שאראה את הדם. דם זה לא בשבילי, ואין ספק, גם אהבה זה לא לכל אחד. יש אנשים שמסוגלים להתאהב, להיפרד ולהמשיך לנשום אחר כך, ויש כאלה שמתעקשים להפסיק לנשום לעיתים תכופות מדי. אני כנראה נמנית עם הסוג השני. אהבה, בידיעה שהיא עלולה להיגמר, היא לא בשבילי. אולי, אני מנסה לתת לעצמי הקלות, אילו הייתי חווה אהבה ראשונה מתישהו בגיל תיכון, אז עכשיו, עשר שנים אחרי, הייתי מחוסנת יותר. אבל את האהבה הראשונה שלי חוויתי לא מזמן, וממילא אני מנסה להישאר בת 16 לנצח. סימפטום פיטר-פנית, לא תכריחו אותי לגדול ולא תכריחו.
וכמו בת 16, אני מעסיקה את עצמי בשאלות קרדינליות, או לא ממש. האם מוטב לאהוב ולכאוב, או לא לאהוב כלל? התשובה ברורה לי. אם אחרי כמה חודשים של שכרון חושים מגיעה כזאת שנה של אבל, מלנכוליה מתפשטת, אני עם אהבה יותר לא מתערבבת. שמישהו יוותר עליי שוב? נו באמת. חרדת הנטישה שלי עולה על גדותיה, וכמו בת 16 אני ממשיכה לתרגל אי שוויונים במעלה ראשונה. בגיל 16 הפחד מלהשמין היה יותר גדול מהרצון לאכול. עכשיו, יותר מעשור אחרי, הפחד להיעזב שוב גדול מהרצון להיות ביחד. מתמטיקה בסך הכל.
הבעיה הכי גדולה בכל הסיפור הזה היא שאין באמת ברירה. בשביל אחת שרוצה משפחה קלאסית, נניח בית פלוס גינה, שני ילדים, בעל, אוסף דובים, בית ברביות ואולי גם כלב, שבשביל אחת, נניח אני, שיודעת שלא מוכנה, או ליתר דיוק לא מסוגלת, להעביר את החיים האלו בלי בן זוג שיהיה שותף אמיתי - בשבילה להפסיק להאמין באהבה זו הסכנה הכי גדולה. ברגע שהפסקת להאמין, את יכולה לשכוח מזה שמישהו שם יזיז את העניינים רק כדי לשכנע אותך. מודעת לסכנה שבכפירת יתר, הפסקתי להאמין. וזה הכי מפחיד, מפחיד כמעט כמו חרדת נטישה בעצם.
אהבה נכזבת היא אחד השיעורים היותר טובים
כדרך של פשרה אני משכנעת את עצמי שבחיים האלה אם כבר לגדול, אין ספק שאהבה נכזבת היא אחד השיעורים היותר טובים כדי לצמוח למקומות הגבוהים האלה, שלעולם לא מגיעים אליהם אחרת. גם כאב זה מתנה, מתנה מוזרה. ניתנה לי הזדמנות - וחטפתי אותה, אולי אפילו מחוסר ברירה. להיות או לחדול, זו לא באמת בחירה. לעיתים אני מוצאת את עצמי מודה על הכאב שהוביל אותי דרך תהומות וגבהים, כדי שאבין איפה בא לי להיות בערך.
נראה שכשהפחד משינוי כל כך חזק, והשיגרה ואני היינו כל כך גוף אחד, ההתערבות היתה צריכה להיות חדה מספיק כדי לעזור לי לנוע, כמו בעיטה לחיים הנוחים שלי - "הנה, אולי עכשיו תתעוררי".
התעוררתי, אבל לפעמים נורא בא לי לחזור לישון. אפילו ביום שרב, להתחפר מתחת לפוך. אז אני מהנדסת לי כאב גרון אחד וגם קצת צינון.
החיים הם כמו ספירלה, קצת שינוי, קצת חזרה אחורה. בסוף... מה יהיה בסוף?
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אהבה נכזבת ועל לב שבור
טוקבק כדורבנות:
העיקר ההדדיות / ליאת
לא פעם נפגעתי כל כך מהאהבה שכבר הרגשתי שעדיף לא לאהוב עוד לעולם. אבל הבנתי שוויתור על אהבה יוביל אותי לחיים בודדים. לא רציתי בחיים כאלה. החלטתי לנסות להכיר שוב, אבל להיות הרבה יותר זהירה. לא לתת את הלב מהר ובלי אבחנה. לא להישאב לתוך קשר בעיניים עצומות, אלא להיכנס לקשר בעיניים פקוחות ובראש מפוכח. לשים לב לסימני אזהרה ולא להתעלם מהם. לטפל בבעיות כשהן צצות ולא להדחיק. אם מופיעים סימני אזהרה לבקש הסברים, לשוחח באומץ ובלי להתעלם, או להרגיש שלא נעים ללחוץ. אם דברים לא משתנים וסימני האזהרה עדיין מהבהבים - אז פשוט לחתוך את הקשר.
למדתי לשים את עצמי במרכז ולא לתת לדחוק אותי ואת צרכי הצידה. למדתי להתעקש על מה שחשוב לי, ולא לחיות לפי סדר עדיפויות של אדם אחר. הבנתי שהחיים שלנו צריכים להשתלב ולא שצד אחד נטמע טוטאלית בחיי הצד האחר.
הבנתי שאם אני לא אדאג לצרכיי, אף אחד לא יידאג להם. אם שנינו נדאג רק לו, אף אחד לא יידאג לי. הבנתי שאם אני אדאג רק לו ואשכח את עצמי, הוא ייהפך לאנוכי ולא יטרח לדאוג גם לי. הבנתי שהמצב הבריא זה כאשר אני דואגת לעצמי ולו והוא דואג לעצמו ולי. הבנתי שהדדיות זה דבר חשוב לקשר בריא. במקום שאין הדדיות, אין קשר נורמלי.
אז תמשיכי לאהוב. אל תוותרי. רק תדאגי לכך שזאת תהיה אהבה בריאה. אם הקשר שייווצר בחייך יגלה סימנים שהוא הולך להיות קש רע - תחתכי. האהבה, כשהיא טובה ובריאה, נותנת טעם לחיים. קשר רע שואב ממך כוחות. קשר טוב - מעניק לך שמחה ואושר.
לפנייה לכתב/ת 
