שתף קטע נבחר

איילת שני חוזרת (ולא, היא לא מפוייסת)

התגעגענו אליה. שמנו לה ברכה בעיתון. התקהלנו סביב התינוקת המקסימה שלה. מצמצנו, צחקקנו, התחנפנו. והנה, איילת שני שלנו חזרה מחופשת הלידה. אמאל'ה! הטור השבועי של איילת שני חוזר ללאשה. קבלו אותה ואת הטור שלה.

כמעט חצי שנה שאיילת שני הייתה בחופשת לידה, וכך גם המדור האהוב שלה בלאשה. אנחנו, ואתם, התגעגענו, וחיכינו לשובה. החל מהשבוע, בגיליון החג של לאשה, הטור ואיילת חוזרים, הזדמנות לברר איתה כמה דברים. למשל, האם חופשת הלידה היא תקופה לחוצה כמו שמספרים? "ניגוד למה שתיארו לי והכינו אותי, שחופשת הלידה היא דבר נורא, גיליתי שלהיות בבית עם תינוקת קטנה וצרחנית - זה כיף.", אומרת איילת. "נכנסתי לאטרף עם הלימודים (איילת לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה, ק.א) רק כדי להימלט מהישיבה בבית עם הילדה, שכולם הזהירו אותי מפניה. בסוף גיליתי שיש משהו מזכך בישיבה בבית  עם תינוקת חמודה שכל עוד אני מחתלת אותה ומאכילה אותה - כולם חושבים שאני מהממת. זה היה ממש זן".

 

  • האם צפויים שינויים בטור שלך?

"אני חושבת שהוא יהיה יותר אישי. אבל זה לא הולך להיות ביטאון דיאדה! זה לא הולך להיות טור על הריון ולידה, גם ככה קשה לי עם כל השיחות-אמהות של 'מה התינוק שלך כבר עשה' וכדומה. אני פונה לכל הרווקות: אל תעזבו אותי, יהיה בסדר. וחוץ מזה אני מזכירה לכן שגם אני רווקה!".

חופשת הלידה, אגב, הפתיעה את הקוראים, כיוון שבטורה האישי, היא לא כתבה על ההריון. "דווקא התכוונתי לכתוב עליו בטורים האחרונים, אבל בסוף ילדתי במפתיע, אז לא הספקתי".

 

  • אוי, את מצחיקה! הריון נמשך 9 חודשים או 8 וחצי במקרה שלך.

"זה היה נראה לי מוזר, לא הסתדר לי. עכשיו אני יודעת שילד זה דבר ממש מהמם, אני מאוד אוהבת את הילדה שלי ושמחה בה, ולא חשבתי שזה יהיה ככה, זאת הפתעה לטובה, וזה עושה אותי שמחה".

 

  • ומה עם הקלישאות: האם את מפויסת? הלידה שינתה את חייך? האם את חשה אשה שלמה?

"לא, לא ולא. זה מה שיפה באישיות גבולית – המעברים בחיי לא מותירים עלי שום חותם".

 

ועכשיו, כמובטח בכותרת ובלי שהיות נוספות, הנה הטור החדש של איילת שני. ברוכה השבה.
 

מפויסת מתמיד

זה לא בדיוק פס.

זה קצת בהיר מדי. ורדרד. מימי. משתלב עם הרקע. לא דומה בכלל לתמונת ה"YES" הארגמנית והחד משמעית על האריזה.

זה לא בדיוק פס.

או שכן?

בכל זאת מדובר באירוע שהיתכנותו הגיאומטרית במרחב עונה על ההגדרה "פס"

יותר מלכל אופציה אחרת.

זה לא בדיוק פס.

או שכן?

רק זה עוד היה חסר לי.

 

* * *

אלפיים שנות, ועדייין לא המציאו פתרון יותר אלגנטי לבדיקת הריון ביתית. אפילו בסיטקומים, ג'ניפר אניסטון משתינה על מקלונים. זהו הרגע שבו מפסיקים לרגע עם הצחוקים המודבקים. ובצדק. זה לא מצחיק. ממש לא מצחיק.

הו, אהובי, אנחנו עומדים להיות הורים. אני יודעת את זה, כי הרגע עשיתי פיפי על מקל. ולא סתם על מקל, על "מקלון הזהב". האוסקר של הבילירובין. אתה רוצה לחבק אותי? בטוח? לא, כי עוד לא רחצתי ידיים.

אה, כן, ופס זה פס. ורדרד ומימי ככל שיהיה. פס זה פס.

 

* * *

אל ההחלטה להפוך לאם ניגשתי בבגרות ובבשלות המאפיינות את כל ההחלטות המשמעותיות האחרות בחיי. כלומר, העמדתי פנים שזה לא באמת קורה.

אני כבר בת 34, אמרתי לעצמי, מעולם לא הייתי בהריון. מה הסיכוי שזה יקרה דווקא עכשיו? נתחיל לנסות. זה ייקח לפחות שנה עד שנבין שזה לא עובד. ואז נדחיק את זה בכיף במשך שנה נוספת. עם תום ההדחקה, יש להתמודד עם המשמעות האמיתית. וזה שווה שנה נוספת, עם טיפול שיחתי טוב. שלוש שנים בלי. אז מה, מעכשיו להתחיל להילחץ?

 

* * *

אפילו לא דיברנו על זה. כלומר, הוא דיבר על זה. אני בהיתי ב"הישרדות" והצטערתי שאני לא בת 24 ושהחיים האמיתיים עומדים להתפוצץ לי בפרצוף, למרות שהקדשתי את מיטב שנותיי כדי לברוח מהם. הוא אמר שהבטחתי. שעשינו דיל - טיול אחד אחרון וזהו, וחזרנו מהטיול הזה כבר לפני חודשיים. אמרתי לו שהוא צודק. ואז התנשקנו, זרקנו את הגלולות שלי לפח בטקס חגיגי, וכל הלילה התלחשנו במיטה וצחקנו ודמיינו איך היא תקבל את העיניים שלו ואת החיוך שלי. סתם. הוא הלך לישון ואני שתיתי לבד חצי בקבוק וודקה מול פסטיבל מספרי סיפורים.

 

* * *

וזה לא שאני לא רוצה ילדים. רוצה. אבל באותו אופן מעורפל ובלתי מתחייב שבו אני רוצה ללמוד עיצוב נעליים, או לנסוע לצלול באוסטרליה. מתישהו. אולישהו. אחרי התואר השני. אחרי שנעבור דירה. אחרי שאמציא את עצמי מחדש. בטח לא עוד תשעה חודשים. כלומר, שישה, כפי שאני עתידה לגלות מאוחר יותר, אצל הרופא ההמום.

כן, זו אני. האישה שגילתה שהיא בהריון בשלהי החודש השלישי, בעקבות המסקנה פורצת הדרך שאולי, ככלות הכול, בחילות שנמשכות שבועות ארוכים אינן הנגאובר. אישה אחראית. בוגרת. מחוברת לעצמי. אין ספק שאני עומדת להיות אמא נהדרת.

 

* * *

אני זוכרת היטב איך הרגשתי. שוכבת על רצפת האמבטיה וצופה במצגת דמיונית של כל הוויתורים שאיאלץ לעשות. קודם כל, הכרטיס לפיליפינים. זה ביום רביעי עוד שבועיים. ואין החזר. לא נורא. גם על המותניים שלי לא יהיה החזר. אין ספק שמדובר בניתוח עלות־תועלת עלוב מאין כמוהו: תני כל מה שיש לך, כולל דברים שכלל לא הבנת שיש לך. קבלי עלוקה חסרת ישע ותובענית, שלימים תכנה אותך בטוויטר שלה "איזה אמא פאתט. חופרררררררת".

 

* * *

ילד. רק זה עוד היה חסר לי. רק עכשיו, והיא כבר בת חצי שנה, אני מבינה עד כמה.

 

 

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הטור של איילת שני חוזר בגיליון החג של לאשה. התגעגענו
צילום: אפרת שליטא בונדי
לאשה בפייסבוק
מומלצים