שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עם כל ילד למדתי את האמהוּת מחדש"
    אם חד הורית לילד אחד, אמא לתשעה, אמא לילד פגוע, אמא מאמצת, אמא שויתרה על הכל למען הילדים ואמא שויתרה על ילד. בפסיפס מקסים שכולו אהבה ואמהוּת אספה תמר מור סלע מונולוגים מ-23 אמהות וכרכה אותם בספר המרגש "להיות אמא" - ספר מסע של אמהוֹת

    "עשיתי את זה מאינטרס אישי לגמרי. יצאתי פה למסע", אומרת בכנות תמר מור סלע. "באמת חיפשתי שילמדו אותי ובעיקר רציתי להרגיש בסדר כאמא, למרות שהרבה פעמים אני לא בסדר, כי אני לא יודעת מספיק או עייפה או סתם כי אני בן אדם". במסע של חיפוש ורצון להבין את האמהוּת לעומקה, על כל גווניה, יצרה תמר את הספר "להיות אמא", ספר שמספר על אמהוּת. 

     

    לא פעם, האמהוּת בעידן המודרני שזורה בדוק של בדידות. אנחנו שואלת האם אנחנו אמהות טובות ואין מי שיענה, אנחנו שואלות מה נכון לעשות וחיפוש התשובה שוחק ומייגע. יש שפע של מידע אבל את הידע אנחנו בונות לבד, במו ידינו, מתגבשות עם הזמן לכדי תפיסה שנדונה מראש להשתנות.

     

    אנחנו מסתכלות בסקרנות על נשים אחרות ורוצות לשאול איך הן עושות את זה ומתכוונות לכל כך הרבה דברים. אנחנו רוצות לשאול מה הן רוצות להעניק לילדיהן, איך הצליחו להתגבר על משברים, איך גישרו על הבדלי התפיסה בבית, איך הן משלבות אמהות והגשמה, ומה מנחה אותן כנר לאימהוּתן?

     

    בפסיפס מרגש של מגוון נשים, נטווית אל מול עינינו בהדרגה תמונת אמהות. אבני פסיפס שונות היו בונות כמובן תמונת אמהות אחרת. סיפור אימהותן של 23 נשים שונות נפרס בפנינו בספר, באמצעות 23 מונולוגים כנים בהם כל אחת מן הנשים גוללת בפנינו את סיפורה האישי ואת תפיסת עולמה.  


     4 כיווני תנועה. ליאת דרור וארבעת ילדיה. צילום: עליזה אורבך

     

    הילדים: 4 כיווני תנועה

    אחד המונולוגים המרגשים שייך לליאת דרור, רקדנית וכוריאוגרפית, המתגוררת בעשר השנים האחרונות במצפה רמון, ביחד עם בעלה ניר בן גל וארבעת ילדיהם, בני 15, 11, 8, 5.

     

    "כל ילד הביא לי 4 כיווני תנועה פנימית", כותבת ליאת בספר. "משהו שמוכר לי ואהוב עלי, משהו שמוכר לי ולא אהוב עלי, משהו שלא מוכר לי ועלי ללמוד להכיר. ומשהו שלא מוכר לשנינו וששנינו צריכם ללמוד להכיר".

     

    "אחרי שנולד הילד השני שלנו, לא הרגשתי שיש לי מקום בחיים הקודמים שלי", נזכרת ליאת. עד לשינוי, התגוררו ליאת וניר בתל אביב, עבדו בסטודיו 6 ימים בשבוע ושהו זמן רב בחו"ל לצורך הופעות. "בחיים הקודמים שלי, לא היה מקום לאמהות", היא אומרת. "משהו בנדידה הפריע לי. הרגשתי שהילדים זקוקים למשהו אחר. הבנתי שאני צריכה לעצור ולראות מה קורה כשאני לא נודדת".

     

    בשינוי חד העתיקו ליאת דרור וניר בן גל את מגוריהם למצפה רמון ובהדרגה שינו כליל את אורח חייהם והקימו את האנגר אדמה, סטודיו למחול, לסדנאות ריקוד ולהתפתחות אישית. שתי בנותיהם הקטנות, נולדו בלידה טבעית בבית.

     

    הילדים השפיעו על התפתחות הכיוון החדש בעיסוקם של ליאת דרור וניר בן גל. "הם לימדו אותי שאתה צריך להיות פה ועכשיו, אחרת יש צרחות ובלגאנים", אומרת ליאת. "מהרגע שהם נולדו, התחלתי עבודה פנימית יותר עמוקה שלי, שלא קשורה רק אליהם. הם לימדו אותי שכל עוד אתה נוכח ואתה פה, ולא חושב על מה שיהיה בעוד שעה ומתעסק בענייני חוץ, הכל מסתדר. הריקוד התחיל לקבל את המימד של הריפוי, של מודעות ושל מדיטציה. בזכותם הלכתי לכיוון שעד אז לא ידעתי שהוא קיים אצלי, שלא היה לו מקום לצאת".


     "הרגשתי שהילדים זקוקים למשהו אחר". ליאת דרור. צילום: ארנה אנגל

     

    "הייתי צריכה להפסיק לפחד"

    חלק מהתהליך שליאת מתארת כלל עבודה מודעת על שינוי בתפיסה. "אני זוכרת מאוד בבירור שהיה אירוע באחד הערבים ואמרתי לעצמי: את נשארת בבית עם הילדים. היה לי מאוד ברור שכשאני נשארת עם הילדים, זה לא יכול להיות הפסד אלא רווח וזה עבד מהרגע שלא נתתי לדברים האחרים למשוך אותי מהבית. זה לא שוויתרתי עליהם או הדחקתי אותם, אלא קיבלתי החלטה, לרגע לא להיות שותפה להם".

     

    "הייתי צריכה להפסיק לפחד מזה שילד מביא איתו משהו שאני לא אוהבת", היא כותבת. "ולהפסיק לפחד מהשוני ביניהם. עם כל ילד למדתי את האמהוּת מחדש".

     

    "אתה מסתכל על ילד ורואה משהו שהוא דמוי ראי", היא אומרת. "לפעמים מעודן, לפעמים חלק ממה שאתה ולפעמים חלק ממה שיכולת להיות. אני חושבת שהפחד הגדול באמהות הוא שהגעתי למקומות לא מוכרים ביחסים שלי עם אחרים. לא תמיד אהבתי את מה שיוצא ממני ולא תמיד אהבתי את מה שיוצא מהם והייתי צריכה ללמוד איך לתרגם את זה למשהו שמתחיל להיות מוכר ולקבל אותו כחלק מההוויה.

     

    "הדברים הפחות מוכרים לנו אצל ילדינו או הפחות אהובים הם קשים. בכל אחד היה משהו שהייתי צריכה להתמודד איתו ולהכיר בתוכי כדי שאוכל להכיל אותו באופן מלא כאמא. היה המון ללמוד ואני לגמרי חושבת שזו למידה מודעת. יש דברים שבאים במתנה, הם פשוט שם ויש דברים שחייבים ללמוד. אם יש לי ילד זריז, אני לא יכולה לעצור אותו כל הזמן. אני לא חייבת להיות זריזה כמוהו, אבל אני חייבת להכיל אותו. לעומת זאת, היו דברים שהיו מוכרים לי ולא מוכרים להם כמו סבלנות".

     

    "בחרתי לעצור"

    גם חייה של תמר השתנו בעקבות לידת הילדים. לפני לידתם, היא עבדה כשדרנית, עורכת ומגישה ברדיו וכעיתונאית. "בחרתי לעצור הרבה דברים או להאיט", היא מספרת.

     

    לידת הספר למשל, ארכה כשש שנים. "יש משהו בחוכמה הנשית שלא עובר מספיק", היא אומרת. "זה דבר שנשים מאוד צמאות אליו. בחרתי לספר אמהות בשלות, רובן מעל גיל 40. לא חיפשתי קטגוריות מסוימות ולא רציתי להציג מיפוי. בחרתי את האמהות בלי שום מידה של שיפוט. הספר מייצג את החלקים שלי באמהות. הוא מביא תפיסות שאני מאמינה בהן, דברים שאני יכולה ללמוד או דברים שרציתי שיהיו בי ואין בי".

     

    האם המסע הזה הביא לה תובנות חדשות? האם יצר שינוי? אני שואלת. "שינוי לוקח זמן", היא עונה. "ההתפתחות שלי כאמא לא תגמר. הילדים הרי כל הזמן משתנים. אמהות טובה בעיני היא בעיקר גמישות גדולה ויש לי הרבה מה ללמוד שם. אני לא תמיד תלמידה טובה. לא כל מה שלימדו אותי באמת נכנס לי לחיים, אבל אני רוצה לפחות ומשתדלת".

     

    כך גם האמהות השונות בפסיפס האמהות שבספר: אמהות לתשעה ילדים ואמהות חד הוריות לילד אחד, חילוניות ודתיות, אמהות לילדים ביולוגיים ומאומצים, אמהות לילדים נורמטיביים ולילדים פגועים, אמהות שויתרו על הכל למען ילדיהן ואמהות שויתרו על ילדיהן. כל אחת וסיפורה המיוחד, כל אחת וגרעין אימהותה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תמר מור סלע וילדיה
    צילום: עליזה אורבך
    ליאת דרור
    צילום: ארנה אנגל
    עטיפת הספר
    צילום: עליזה אורבך
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים