שתף קטע נבחר

זירת הקניות

המכה ה-11: ועדי בתים שלא אוהבים פרחים

"זה פסח, וכולם מנקים". כך הסביר לי ההוא מוועד הבית את עבודת הגילוח שעשה הגנן בחצר שבין הבניינים, שם פרחו להם באין מפריע חרציות ונוריות, ועשב גבוה שהיה בית לחיפושיות. הפינות הללו, "גינות בקושי", אמנם מוזנחות, אבל הן פיסות של טבע פראי שנמצאות דקה מהבית שלנו. מי ישמור עליהן?

עוד שניה פסח, ועמישראל מפשיל שרוולים: מקרצפים את הרצפה, מבריקים את החלונות, עושים סדר במחסן ומטפלים בגינה - בדרך, רומסים את טיפות הירוק הבודדות שעוד נשארו לנו ליד הבית.

 

זהו סיפור אמיתי על שטח ירוק - לא כזה שמוצאים במרחק חצי שעת נסיעה מחוץ לעיר, אלא במרחק שתי דקות הליכה מחוץ לדלת. מדובר על הגינות הקטנות שבין הבניינים. אין שם אמנם דשא קצוץ בקפידה, ערוגות מסודרות, או פרחי נוי. אבל יש שם פיסה קטנה של טבע עירוני פראי: עשבים ירוקים, חרציות וחמציצים צהובים, נוריות אדומות ועוד שלל פרחים.

 

הגינות הללו גם שוקקות חיים: יש שם חיפושיות פרת משה רבנו, נמלים, חרגולים ומרבי רגליים. יש שם חלזונות אחרי הגשם, ציפורים ולפעמים אפילו קיפודים. אם ממש יש לנו מזל - מוצאים שם גם צב. גן עדן של עניים.

 

אלא שאני, כנראה, בדעת מיעוט. כשהערתי פעם לשכנה ש"שדה החרציות שלה" יפה במיוחד, היא חשבה שאני לועג לה: "אמרנו לעירייה שצריך לנקות את כל הלכלוך הזה, אבל הם לא באים", היא השיבה. אז נכון שהיו שם כמה שקיות ובקבוקי פלסטיק מושלכים, אבל למה רק אותם היא ראתה, ובפרחים היא לא הבחינה?

 

אז כמובן שהמרחבים הפתוחים עשירים בהרבה, אבל למי שלא רוצה להידחק למכונית ולעמוד בפקקים, יכול למצוא פינות קטנות של טבע גם בתוך העיר המחניקה והסואנת. למי שגר בכפר, יש טבע בהישג יד; החצרות הירוקות הללו הן הטבע הספונטני שלנו, תושבי העיר. אפשר לכבות את הטלוויזיה והמחשב, ולרדת לשם אחר הצהריים לשעה-שעתיים של חיפוש אחר חלזונות, ומחבואים בין החמציצים. בלי להניע את המכונית ולחגור חגורות בטיחות. 

 


 

רגע לפני הפסח התברר לי שהטבע הפראי הזה גם שברירי מאוד, לבטח כשהוא ניצב מול ועדי בתים חדורי מוטיבציה, וגנן עם מגרפה ושקיות אשפה כתומות.

 

הוריקן הניקיון חלף בחצר במהירות שיא, ומחק בקלות את פריחת ראשית האביב. אחרי שהלך, השטח היה נקי לגמרי - בלי שקיות ובקבוקים - וגם בלי זכר לפרחים ולכל השאר. 

 

אז נכון שבעוד חודשיים הכל היה ממילא מצהיב ומתעכר בהעדר השקייה, אבל למה להקדים את המאוחר? למי מפריעות גינות פרא ירוקות וצהובות של אביב, ומי מעדיף שטחי חול ואדמה חומים ומגולחים למשעי?

 

כשהיופי כל כך קצר ונדיר, חבל על כל רגע. למי היה דחוף לכרות את הכל עכשיו. מה היה קורה לו היה ממתין חודשיים? ואם אנחנו מתייחסים בכזה זילזול לטבע שיש לנו מתחת לאף, מה הפלא שאנחנו מזלזלים גם בטבע הנדיר באמת שיש פה, מחוץ לערים.

  

אבל מי ידבר בעד פרחי החצר הללו? מי יגן עליהם? האם אפשר לצאת פה, במדינת הקמפיינים הזאת, לעוד הפגנה למען חצרות הבתים המוזנחות? ואם יהיה קמפיין כזה - נגד מי נפנה את הזעם? זה הרי לא נתניהו והרפורמה בתכנון, ולא משרד הפנים; לא הטייקונים, יזמי הנדל"ן או המתנחלים. זה בסך הכל ועד הבית.  

 

אז הלכתי ושאלתי את נציג ועד הבית שלי, בחור טוב באופן כללי, למה הוא נותן את ידו להשחתה הזו?

 

"מה למה? כי צריך לנקות את הקוצים", הוא אמר בפליאה.

 

"פרחים", תיקנתי אותו.

 

"אולי, אבל יש שם המון לכלוך", הוא אמר.

 

"נכון", אמרתי, "אבל אפשר לבקש מהם לנקות את הליכלוך בלי לגלח את הכל..."

 

"אבל עוד מעט יבואו נחשים", הוא אמר.

 

"הם יבואו גם ככה", היקשתי, "אפשר היה לפחות לחכות קצת".

 

"כן", הוא אמר בעייפות, "אולי, אבל אתה יודע, זה פסח, כולם מנקים...".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים