דווקא בדרך לאילת, בחופשה, התחלנו לריב
ריב כזה שאי אפשר לגמור אותו בלי קצת לא לדבר לכמה שעות, לא להחזיק ידיים ואפילו ללכת לישון כועסים. ריב הארד-קור כזה, שנוגע בנקודות הרגישות של מערכת היחסים. יש סדר: קודם מלחמה, אחר כך שלום. למה אי אפשר לפסוח על שלבים?
מכירים את תחושת האין אונים הזו של למה זה טוב, דווקא כשיש לנו קצת זמן ביחד אז הכל מתחרבש? את הרצון לגמור עם זה וחוסר היכולת להתגבר על עצמך. מכירים את השנייה הזו, אחרי שנורתה יריית הפתיחה. היא רצתה מאוד משהו ואתה אמרת - "לא!". ומרגע שה"לא!" הזה נורה אל חללו של עולם, כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל.
עכשיו היא כבר כועסת, עכשיו אתם בריב. ריב כזה שאי אפשר לגמור אותו בלי קצת לא לדבר לכמה שעות, לא להחזיק ידיים ואפילו ללכת לישון כועסים. ריב הארד-קור כזה, שנוגע בנקודות הרגישות של מערכת היחסים שלכם.
לפני רגע הכל היה בסדר, שרתם עם הרדיו, צחקתם, ועכשיו צריך לעשות הערכה מחדש.
לרוב, ריב זה לא דבר שאפשר להחליק אותו. אתה מרגיש שזה ממש לא בא טוב עכשיו. אבל, בינינו, מתי זה כן בא טוב? אתה אומר לעצמך – אבל דווקא עכשיו? מה, מרפי לא יכול ללכת לקראתי מידי פעם?
אני מנסה לפחות למזער נזקים
כיוון שאני בן אדם שדי מודע לעצמו בסך הכל, אני מנסה לעצור את כל העניין, או לפחות למזער נזקים. אני מיד מנסה לתקן ולהגיד שה"לא!" שיצא לי בדיוק לפני רגע הוא לא בדיוק לא, ושבכלל, אצלי לפחות, הלוואים תמיד פתוחים לדיון.
אבל זה כבר לא עוזר, היא כבר שותקת בפנים זעופות ולא מוכנה לשמוע.
אני אומר לעצמי (בראש כמובן) "וואי וואי איך נפלתי!", ובקול רם אני אומר: "אני מצטער... אולי בכל זאת ננסה להתגבר... הרי אנחנו בדרך לאילת...".
אבל היא בשלה, שותקת.
עכשיו צריך לתת זמן לזמן, כמו שאומרים
"מה, חייבים עכשיו לעבור את כל השלבים?" אני חושב לעצמי. חבל שאין איזה קוד שיקפיץ אותנו שלושה שלבים קדימה, כמו במשחקי מחשב... אני מנסה לנחם, להיות קשוב, אבל בפנים אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות עכשיו. הגעתי למצב "תכנסי כבר אל האוטו וניסע" מהשיר של מאיר אריאל. עכשיו צריך לתת זמן לזמן, כמו שאומרים.
עכשיו חייבים שגם אני אעלב קצת, כי זה ממש מעצבן שככה משום מקום אני בסדר ותומך. ואחר כך צריך שהיא תתחנף אליי טיפה, ואז אני אתרצה. וכל זה לא לפני ששנינו נשתוק כמה שעות, נשמור נגיעה, ואולי אפילו נשלח עקיצות קטנות אחד לעבר השני.
או אפילו ממש נצעק ונחליף האשמות. כן, אין מה לעשות, יש סדר בעולם הזה: קודם כל מלחמה ואחר כך שלום. קודם כל צריך להוציא את כל הג'יפה החוצה, ורק אחר כך אפשר לסלוח ולהמשיך הלאה.
את מרפי לא מעניין שאנחנו בדרך לאילת אחרי שלא היינו בחופש כבר ממש המון זמן. את מרפי לא מעניין שאנחנו צריכים קצת זמן לעצמנו. "אז אתם יודעים מה!" חשבתי לעצמי, "מרפי יכול לדחוף את החוקים שלו לאתם יודעים איפה!". וזה עזר לי? לא ממש.
אז שתקנו, שמרנו נגיעה, הטחנו קצת האשמות... ועשינו כל מה שצריך. ובינתיים הזמן שלנו ביחד קצת התבזבז. אבל מה? לפחות כשזה נגמר נשאר לנו קצת מהחופשה, והחלק הזה של החופשה היה כנראה פחות מתוק ומיוחד אם לא היינו רבים לפני כן.
לפנייה לכתב/ת 
