שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פמיניסטית על מדרגות הרבנות
    יש לא מעט הברקות בקובץ המאמרים התנ"כי-פמיניסטי של יוכי ברנדס, "שבע אימהות", אבל יש גם הרבה הבלים, הנובעים מיחסה אל התנ"ך כטקסט גברי-מניפולטיבי ואל אלוהים כרב חרדי

    בניגוד לפרסומת שבה מבטיח אלכס אנסקי כי יוכי ברנדס עושה בספרה החדש לנשות התנ"ך את מה שהיא עשתה ב"מלכים ג" למלכי התנ"ך, מדובר בשני ספרים שונים לגמרי.

     

    "מלכים ג" היה ספר פשטני, בדוי, גרוע במיוחד, רתום לאג'נדה אקדמית מופרכת כלשהי (ולפיה התנ"ך הוא "יהודאי" - ולכן כתבה ברנדס את הנראטיב של ממלכת ישראל), בעוד "שבע אימהות" החדש הוא קובץ מאמרים אינטליגנטים, דיבוריים, מעניינים מאוד, העוסק בכמה מנשות התנ"ך, עם איזו התרסה תקיפה נגד ההתנכלות לנשים וקיפוחן בתקופת התנ"ך.


    ברנדס. התרסה נגד התקיפות כלפי נשים (צילום: דורון גלעד)

     

    ברנדס מרשימה כשהיא תוקפת, למשל, את לוט על הצעתו לאנשי סדום, אשר צבאו על ביתו בתביעה לאנוס את שני אורחיו (המלאכים) – שיקחו את בנותיו הבתולות כתחליף. והיא משכנעת כשהיא מצביעה על סגירת המעגל האירונית של הסיפור, כשאותן בנות – מתוך מחשבה שהעולם חרב במהפכת סדום - שיכרו את אביהן ואנסו אותו כדי להרות מזרעו.

     

    משכנע גם הקישור שעושה ברנדס בין מקרה לוט לסיפור המזעזע על הפילגש בגבעה (ספר שופטים), שבו חזרה אותה תבנית: איש המציע את פילגשו להמון הצובא על הבית בתביעה לאנוס אותו עצמו – ובמקרה ההוא הפילגש כזכור נאנסה ומתה, מה שגרר מלחמת השמדה של 11 מהשבטים בשבט בנימין (ברנדס שגתה, אגב, כשספרה פעמיים את אותם 25 אלף הרוגים משבט בנימין, המסופרים בשני רצפים).

     

    ועם זאת, כשברנדס מפליגה מן הטקסט התנ"כי אל מחוזות הדרשנות, קופץ לא פעם מחדש אותו "מלכים ג" שבתוכה, הפעם בלבוש פמיניסטי, והטענות נעשות פשטניות ואוויליות למדי. זה קורה בלא מעט פרקים ומקומות, ותיכף נדגים.

     

    אלוהים איננו דוס

    זוהי אכן החולשה העיקרית בקריאתה של ברנדס את התנ"ך: היא לא מפסיקה להתייחס אליו כטקסט מניפולטיבי גברי. ברנדס לא מאמינה לכנות ולדיוק של הדיווח התנ"כי (מלבד במקומות בהם הדיווח תואם את עמדותיה). שוב ושוב מתעורר הרושם כי אלוהים התנ"כי שאיתו היא מתפלמסת בחשדנות ובכעס הוא בעצם הרבנות החרדית החשוכה והשוביניסטית בעולם שאותו נטשה, ושעדיין לא נטש אותה (ברנדס היא בתו של אדמו"ר משושלת ביאלה).

     

    אבל זה ממש לא אותו דבר: אלוהים הוא לא דוס, והתנ"ך הפלאי – עם כל חלקיו המצוותיים הנכונים לזמנם, ועם כל קיפוח הנשים וקטל המלחמות האופייניים לתקופה וכו' – איננו שולחן-ערוך רבני, אלא טקסט אנושי פתוח במהותו ("כי חסד חפצתי ולא זבח"). וכותבי התנ"ך (משה, יהושע, שמואל, דוד, שלמה, הנביאים וגו'), שדיברו כולם בהשראה אלוהית, אינם מזייפים ואינם מדברים בכפל-לשון מניפולטיבי: הדבר ניכר קודם כל בעברית המושלמת ובסגנון המופלא, וברנדס מחמיצה כאן משהו בסיסי לגמרי.

     

    אבל נביא קודם כמה מן ההברקות בקריאתה של ברנדס בתנ"ך. למשל, בפרק על אסתר המלכה - אותו סיפור קסם שאיתו חיה המחברת בשלום ובפיוס, כנראה משום שכאן הגיבורה היא אישה חכמה והגברים (אחשוורוש והמן) קצת שוטים.

     

    יפה היא מציינת, למשל, את האופי המיני שהיה לנגיעתה של אסתר המלכה בשרביט המלך: אחרי חודש שלא נפגשו, התלבשה אסתר היפהפיה בצורה מפתה, המלך הושיט לעברה את שרביטו (בעל הצורה הפאלית), היא נגעה (כאילו בזקפתו), והוא מיד הבטיח לה את חצי המלכות - דברים שגברים עושים כשהם מגורים ומאוהבים.

     

    ומבריק גם הקישור שעושה ברנדס בהמשך בין "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" לבין הסצנה שקדמה לכך במרחק חצי פרק – בקשתה החוזרת של אסתר להזמין את המן למשתה איתה ועם המלך. שנת המלך נדדה, אומרת ברנדס, כי בהזמנה הזאת הצליחה אסתר לעורר את קנאתו בהמן, והקנאה הזאת נועדה לחמם אותו על האויב.

     

    ובניגוד לעיקום-האף המוכר בעניין מלחמת היהודים באויביהם בסוף הסיפור, ברנדס מנתחת את צווי המלך ומוכיחה כי לא היה מדובר בחגיגת הרג סתמי, אלא במלחמת מגן של היהודים מול "מבקשי נפשם" – כלומר, אלו שקמו עליהם בתוקף צו ההשמדה הראשון, למרות צו המלך השני - שלא ביטל את הראשון אלא רק נוסף עליו - אשר הודיע כי ליהודים זכות לעמוד על נפשם מול "הצרים אותם". ברנדס במיטבה.

     

    לא לבעלי לב חלש

    אבל גם מי שיקבל בחיבה את ההערה המתנצחת של ברנדס כי אסתר היתה יותר חכמה משלמה המלך, יסתייג מהערתה על ה"המסרים הילדותיים" של ספר משלי שכתב שלמה (לצד קוהלת ושיר השירים) – זה ספר החוכמה והמידות הטובות. מה ילדותי, נגיד, בפסוק "עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה"?

     

    ההערות האלה בעניין שלמה הן רק קצה קרחון הטינה שרוחשת ברנדס למלך הגאוני שלנו (האם זה קשור לאלף נשותיו?), שאמנם חטא והשתטה בזקנתו. זה שלמה שכבר בספרה "מלכים ג" הוצגה מלכותו, בהיפוך מהמסופר בתנ"ך, כתקופת מדון ורשע, ואשר אימו, בת שבע, מוצגת כאן כ"אחת הנשים המרושעות בתנ"ך", וזו אותה בת שבע שב"מלכים ג" זייפה את הריונה הראשון מדוד – ההיריון עם התינוק שמת - באמצעות כרית מתחת לשמלה (!).

     

    והנה עכשיו מגלה לנו ברנדס משהו הרבה יותר גרוע בעיניה, משהו ש"במלכים ג לא העזתי לספר", והגילוי הוא – "לא לבעלי לב חלש", מזהירה ברנדס – שאותה בת שבע היתה... אולי – אשה כנענית. וואו. מרן עובדיה הרוס. כאילו, לא יהודיה? כמו רות המואביה?

     

    הראש הצהוב

    כל ההבל הזה מופיע בפרק על תמר אשת ער, ובו גם תוהה ברנדס על סיבת הסטייה לסיפור יהודה ותמר באמצע סיפורי יוסף – וכך היא מנמקת: "עורכי התנ"ך שלנו, שהיו בני יהודה, לא שבעו נחת מכך שחלק מרכזי בספר בראשית מוקדש דווקא לאבי הממלכה המתחרה, והם דחפו את הסיפור על יהודה, אבי ממלכתם, לתוך הסיפור על יוסף".

     

    כן, שוב אותו ראש "יהודאי" צהוב, מופרך, פלגני. למה לא להבין את זה, למשל, בצורה העניינית הבאה: סיפור יהודה נפתח ב"ויהי בעת ההיא", והעת היא אחרי שיהודה יזם את מכירת יוסף לישמעאלים והשתתף בהונאה הקטלנית של אביהם יעקב ("טרוף טורף יוסף").

     

    לכן, מספר לנו הכתוב, אחרי המעשה הנורא הזה גלה יהודה מעצמו וממשפחתו וממקומו ("וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי") והתחבר לאשה כנענית ושני בניו הראשונים ממנה מתו ברעתם. עניינים של תחושת אשמה, של שכר ועונש וכו', הקשורים בהחלט גם לסיפור יוסף המדהים.

     

    באותו פרק על תמר נמצא גם את אשת פוטיפר, ומתוך המשפט הקצר האחד המובא מפיה בניסיונה לפתות את יוסף, "שִכבה עמי" - מסיקה ברנדס שהיא היתה "לא מתוחכמת, מדברת בלי סוף, וולגרית". מצד שני, משוייכת בהמשך אשת פוטיפר על פי אותן שתי מילים דווקא לפאם-פאטאל התנ"כיות אשר "ניחנו בכישרון דיבור מפותח".

     

    אבל בעיקר משמשת אשת פוטיפר את ברנדס לצורך הנגדה פשטנית אופיינית: הפוטיפרית, ש"רוצה תענוג מיני",
    מוצגת לדעת ברנדס בתנ"ך כ"מפלצתית" - בעוד תמר, שרצתה סקס לצורכי הולדה, מוצגת כדמות הטובה. האם התנ"ך באמת מתנגד ל"תענוג מיני"? מה עם "דודי שלח ידו מן החור ומעַי המו עליו" בשיר השירים? והאם התענוג שביקשה אשת פוטיפר לא היה, בפשטות, חלק מהתאהבותה ביוסף החכם ויפה התואר? השמרנות המבצבצת כאן היא של ברנדס, לא של התנ"ך.

     

    ככה זה ב"שבע אימהות". הגזמות, הבלים וסילופים במקומות מסוימים, חוכמה והעמקה במקומות אחרים. ובכל זאת, בדרכה האמביוולנטית, ברור שברנדס מרותקת לגמרי לתנ"ך, וזה נהדר, וזה עובר לקוראים.

      

    "שבע אימהות" מאת יוכי ברנדס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 381 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שבע אימהות. הגזמות, הבלים וגם חוכמה
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים