שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טעות חייו
    בדיוק לפני 50 שנה הוצא להורג בקליפורניה קריל צ'סמן, עבריין קטן שהסתבך בגדול. גיא בניוביץ' על האסיר מכלא סן קוונטין שהיווה השראה לשירים, סרטים וספרים - ושסימן השאלה סביב אשמתו הוא עדיין סימן קריאה ענק בהתנגדות לעונש מוות

    2 במאי 1960, קליפורניה. הטלפון מצלצל. מישהו עונה ואז צועק מיד "המפקד! שיחה דחופה בקשר לאסיר". מפקד כלא סן קוונטין ממהר לענות לשיחה, וכבר במשפט הראשון הוא תופס את הראש ואומר "מאוחר מדי. כבר התחלנו בתהליך". כדורי הציאניד הקטלניים שוחררו, התמוססו, והפכו את החדר עם קירות הזכוכית לתא גזים קטלני. האסיר מתא 2455 מת.

     

    2010, האינטרנט. האתר carylchessman.com, שהקים הארגון Prison Policy Initiative, קורא בפשטות לפושע האמיתי לבוא ולהתוודות על מעשיו - או לכל אחד שיש לו מידע להציג אותו. אלא שיש כאן שתי בעיות. ראשית, הפשעים התרחשו לפני יותר מ־60 שנה. שנית, מי שהואשם בהם הוצא להורג בדיוק לפני 50 שנה. כינו אותו The Red Light Bandit, או בעברית "שודד הצ'קלקה", וכל החוף המערבי של אמריקה פחד ממנו. הוא היה אורב למכוניות מבודדות בצמתים, ומגיח מאחוריהן כשבחזית מכוניתו היבהב קוז'אק אדום. הנהגים היו עוצרים, משוכנעים שמדובר בשוטר. עד שהיו מגלים שלא, זה כבר היה מקרה אבוד. הוא היה שולף אותם החוצה ושודד אותם. במקרה שהיו נשים ברכב, הוא היה לוקח אותן למקום מסתור לאקט מיני בכפייה. לפחות הוא לא רצח אף אחד.

     

    סדרת מעשי השוד התרחשה בקליפורניה בסוף שנות ה־40, וגרמה לעיתונות שם לצאת מדעתה. המשטרה, תחת לחץ אדיר לתפוס את הבנדיט, עשתה את זה בסוף. הצעיר בן ה־27 שנלכד היה מה שנקרא פושע קריירה ("מוכר למשטרה" בנוסח מקומי), שכבר ריצה בעבר מאסרים על פריצה וגנבה. קראו לו קריל צ'סמן, ובשנת 1948 הוא נמצא אשם בתום משפט שבו הגן על עצמו וטען שהוא חף מפשע. זה לא עזר; 12 שנים מאוחר יותר - אחרי שכתב בכלא ארבעה רבי־מכר, ואינספור אנשי רוח התגייסו להגנתו - הוא הוצא להורג בסן קוונטין.

     

    אני רוצה לספר לכם את הסיפור על קריל צ'סמן לא כי השנה מלאו 50 למותו, ולא כי זה סיפור עם סוף פתוח שעדיין ממתין למושיע. אני רוצה לספר את הסיפור הזה כי אנחנו חיים במדינה שבה נדמה לאחרונה שהפשעים האכזריים הגיעו לשיא מבהיל. משפחות שלמות נטבחות, והרצח ברחוב סתמי מאי פעם. ושוב עולים הקולות שדורשים ממערכת המשפט עונש מוות: לרוצחי ילדים, לרוצחי קשישים, לרוצחים בכלל. קולות של פוליטיקאים וקולות של מי שמוגדר "העם", קרי הטוקבקיסטים. כמו כל דבר, אנחנו אוהבים ללמוד מאמריקה - והדודה הגדולה שלנו מוציאה להורג בסיטונות כבר מאות שנים.

     

    אבל מספיק מקרה אחד כמו של קריל צ'סמן ללמד אותנו דבר פשוט: זה לא שווה את זה. בחיים, מה שלפעמים נראה שחור ולבן יכול להיות מאוד אפור. וחמישה עשורים אחרי שהוצא להורג, קריל צ'סמן עוד חי בינינו כתזכורת לכך שיש טעויות שפשוט אסור לעשות.


    צילומים: אימג בנק / Getty Images

     

    גרדום לחפור בו

    נתחיל בשאלה המתבקשת: למה קריל צ'סמן הוצא להורג. הרי גם התביעה במשפטו הסכימה שהוא לא רצח איש, ולמעשה מעולם גם לא הואשם באונס. כתב האישום שלו הורכב משני סעיפים של שוד, שניים של גנבה, שניים של חטיפה, ושני אישומים של עבירה על סעיף 288A בספר החוקים - זה שאוסר על ביצוע מין אוראלי בכפייה. לכאורה, לא ממש משהו שמשגר אדם לתא הגזים. אבל זאת קליפורניה של שנות ה־40, שחיה תחת צל כבד: חטיפת תינוקו של צ'ארלס לינדברג, הטייס האגדי, ורציחתו מאוחר יותר. בעקבות המעשה הנורא ההוא הוחלט להכריז רשמית על חטיפה כפשע שאפשר לגזור בגינו עונש מרבי, במקרים שהיא נעשית במטרה לגרום לנזק גופני חמור. קראו לזה "חוק לינדברג הקטן".

     

    במקרה של שודד האור האדום, הקורבנות לא סבלו מנזקים פיזיים. אבל התובע במשפט שיכנע את חבר המושבעים, הנלהב להרשיע גם ככה, שהשילוב בין החטיפה לבין אילוץ הנשים לקיים מין אוראלי ענה בדיוק על הסעיף הנדרש בחוק. ועל הצירוף הזה של חטיפה פלוס אקט מיני בכפייה - שאין סיבה להקל בו ראש, וראוי להעניש על כל מעשה בו בנפרד - צ'סמן הורשע ונידון למוות. ייאמר כי הוא עצמו לא הפגין היגיון בריא במיוחד כשהתעקש להגן על עצמו ולא הסכים להתפשר: כל כך משוכנע בצדקתו היה צ'סמן שהוא סירב לקבל עסקת טיעון למאסר ממושך שהציעה התביעה, ודרש ללכת להכרעה. המושבעים הכריעו נגדו. אחד מכותבי הביוגרפיה שלו טוען שגזר הדין היה כתוב מראש; באווירה ההיא של 1948, לצ'סמן לא היה סיכוי. 


     

    זה מזעזע במיוחד בהתחשב בראיות. תכלס, האיש פשוט סבל מחוסר מזל קלאסי: הוא היה האדם הלא נכון במקום הלא נכון, והעובדה שהיה עמוק בעולם העברייני לא עזרה לו. הנה העובדות: הוא שוחרר לאחר שריצה מאסר על גנבה, וכמה ימים לאחר מכן נתפס שוב בלוס אנג'לס במכונית פורד אפורה. לרוע מזלו, המשטרה גילתה בתא המטען של הפורד צ'קלקה אדומה. זה הספיק כדי לחתום את גורלו.

     

    כשקוראים את התנהלות המשפט מגלים שלמשטרה ולתביעה היו בסך הכל שני דברים ביד: הצ'קלקה, והודאתו של צ'סמן - שטען כי הוצאה ממנו במכות רצח במהלך החקירה - וזהו. לא טביעות אצבעות, לא עדי ראייה מהימנים, לא הוכחה כלשהי שהיה בזירות הפשע. צ'סמן טען שהמכונית לא היתה שלו, והודה באומללות שגנב אותה כמה ימים אחרי ששוחרר מהכלא, בלי לדעת שהצ'קלקה נמצאת שם. המשטרה בדקה ואכן התברר שהמכונית נגנבה, אולם בעליה טען בתוקף שמעולם לא החזיק בצ'קלקה ההיא.

     

    אגב רקע פלילי, צ'סמן היה תמיד גנב קטן. לעיתים הוא התעלה לשוד, אבל מעולם לא ביצע חטיפות ופשעים מיניים מכל סוג שהוא. זה לא הפריע למשטרה לטעון שהוא כנראה עלה מדרגה בעקבות ישיבתו בכלא, ולמד משהו חדש. העובדה שאחת הקורבנות לא התאוששה מהחוויה הקשה שעברה ואושפזה במוסד לחולי נפש - קראו לה מרי אליס מזה, והיא היתה בת 17 - רק סייעה לחבר המושבעים להשתכנע בחומרת הפשעים. תוסיפו לכך את העובדה שמראהו הבריוני של צ'סמן לא היה מלבב במיוחד: היה לו פרצוף מוארך ועגום למראה, אף שבור, גדול ובולט, והוא נראה כמו האחיין של אל קאפונה. צריך יותר מזה?

     

    הסיפור היה יכול להסתיים בנקודה הזאת. עוד מקרה עצוב של צעיר אמריקאי שנולד בצד הלא נכון של פסי הרכבת והתדרדר עד הסוף המר, כזה מין. אלא שבכלא סן קוונטין, בהמתנה לביצוע גזר דינו, משהו מופלא קרה לפושע שחיכה למותו: הוא התאושש, פרח, והפך נחוש לנצח את כל העולם.

     

    הכל התחיל בדרייב של צ'סמן לזעוק את חפותו. הוא אגר בחדרו ספרי משפט ופלילים, ולימד את עצמו משפטים. בהמשך ניסה לערער על גזר הדין, אבל מהר מאוד התברר לו שבלי עורך דין בחוץ, זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי. האיש הזה - אדם שלא כתב מימיו - הגה את הרעיון לפרסם ספר שבו ישמיע את זעקתו, ומכספי המכירות ישכור עורך דין. הספר הראשון שכתב היה "תא 2455, מסדרון תאי המוות" (יצא בעברית בשנות ה־60). אלא שאז נוצרה בעיה: מפקד הכלא טען שלא הגיוני שצ'סמן ירוויח על עבודתו במאסר, והחרים את כתב היד. צ'סמן יצא למאבק

     משפטי, ובסופו קבע בית המשפט כי הזכויות לספר - ולכל אלה שיבואו אחריו - שייכות ליוצר. בסופו של דבר הפכו ארבעת הספרים שכתב לרבי־מכר, ונמכרו במיליוני עותקים. שלושת האחרים היו "משפט העינויים", "פני הצדק" ו"נער בזרועות הפשע", שתורגם גם הוא לעברית.

     

    בינתיים הצליח צ'סמן לשכור שורת עורכי דין. האחרון והידוע שבהם היה ג'ורג' דייויס, שצבר מוניטין כמגן על זכויות האזרח. יחד התחילו השניים לתקוע כל מקל אפשרי בגלגלי ההוצאה להורג: שמונה פעמים הובא התיק לפני בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה, ואפילו נשמע בבית המשפט העליון של ארצות הברית לאחר שצמד ההגנה מצא פרצות שונות בחוק ובניהול המשפט. פעמיים נדחתה ההוצאה להורג 24 שעות לפני קיומה המתוכנן. "זכיתי בכבוד המפוקפק להיות האדם ששרד את הזמן הארוך ביותר תחת גזר דין מוות, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה בת 179 השנה שלנו", הוא כתב בספרו "פני הצדק". "יום אחרי יום אני ממשיך לשבור את השיא של עצמי". צ'סמן הפך, באמת, לאיש מת מהלך.


     

    מותו אינו פיתרון

    היכולת הספרותית שגילה צ'סמן ומאבקו מאחורי הסורגים הפכו אותו באמצע שנות ה־50 לאסיר־סלבריטי. מיטב הסופרים ואנשי הרוח של התקופה התגייסו למענו וקראו לבטל את גזר הדין, ביניהם ריי ברדבורי, אלדוס האקסלי, נורמן מיילר, רוברט פרוסט ואחרים. אפילו בארצנו הבן־גוריונית שמו לב למאבק של האסיר מעבר לים. בספטמבר 1959 סיפר "ידיעות אחרונות" לקוראיו על הפרשה, וסיים את הדיווח המקיף באמירה חד־משמעית: "אין ספק ש־11 שנות מאבקו של הנידון למוות הפכו את עונש המוות והפרוצדורה הפלילית האמריקאית גם יחד לפארסה עלובה".

     

    הרוח הגבית למען הנידון למוות ניכרה היטב גם בחזית העיתונות האמריקאית. במרץ 1960, חודשיים לפני הוצאתו להורג, הופיע על שער "טיים" דיוקן עם הכותרת "קריל צ'סמן"; לא היה צריך להוסיף יותר מזה. אבל בשורה התחתונה, מערכת המשפט של קליפורניה רצתה להיפטר סופסוף מהנודניק הזה. לא עזרו

     החורים במשפט, כישרון הכתיבה הייחודי, או העובדה שכל העולם התגייס למענו. צ'סמן היה חייב למות. ברור שלא סייעה גם העובדה שהאופי שלו היה דווקאי; הוא ראה בזה קרב של אחד על אחד, קריל צ'סמן נגד מדינת קליפורניה. בקרב הזה הוא לא ויתר על אינץ', גם אם בסיומו מצא את עצמו שישה פיט מתחת לאדמה.

     

    בקטע קשה במיוחד של "פני הצדק" מתוארים החיים בצל המוות: "החלומות שהיו לי פעם על עתיד הגון ויצירתי הפכו לשורצי תולעים. הראי שלי מראה לי שהזדקנתי הרבה מעבר ל־35 שנותי; העייפות שלי חודרת עד העצם. אני סובל מאולקוס, והלילה חש כאילו עכברוש רעב מכרסם בקיבתי. אני חושש לשפיותי". קטעים כמו זה הביאו לא מעט מבקרים להכריז עליו כגאון ספרותי. כמו סולז'ניצין שתהילתו עלתה מן הגולאג הנורא, כך צמח וניכר כישרונו של צ'סמן מתא הנידונים למוות.

     

    מה שמוזר ביותר בכל הסיפור הוא שצ'סמן טען כל הזמן שזהותו האמיתית של שודד האור האדום ידועה לו. למה הוא לא חשף אותה? ובכן, הוא תמיד אמר שהוא חושש לחיי אנשים קרובים לו, ולכן סירב למסור את השם. אולי היה כאן גם ציות לקוד העברייני שלפיו יש רק שני חוקים, כמו שאומר רוברט דה־נירו ב"החבר'ה הטובים": "תמיד תשמור על הפה שלך סגור, ולעולם אל תלשין על החברים שלך".

     

    לכאן מתגנב טוויסט קטן. ב"פני הצדק" מתעקש צ'סמן שהצליח לארגן בחשאי חשיפה עתידית של הפושע האמיתי. אמת? בדיה? כך כתוב בספר: "הכנתי חבילה גדולה ומיוחדת, במקום שלא ניתן להגיע אליו בניגוד לרצוני. בחבילה יש עדות המוכיחה באופן בלתי ניתן לערעור שאינני שודד האור האדום. בנוסף לכך היא מכילה מסמכים ומזהה את שודדי האור האדום, כי למעשה יש שניים. אם אוצא להורג, החבילה לעולם לא תתגלה; אם לא, החבילה תוצג לציבור 50 שנה בדיוק אחרי היום שבו מדינת קליפורניה תבטל את עונש המוות".

     

    במאי 1960 הרגיש צ'סמן שזה עומד לקרות; את פגישתו האחרונה עם עורך דינו ג'ורג' דייויס הוא כבר סיכם במילים "ג'ורג', אתה לוחץ יד לאיש מת". אבל כמו שאמרנו, גם זה לא היה חייב להיות הסוף.

     

    הערעור האחרון של צ'סמן הוגש לבית המשפט העליון של קליפורניה, שדחה אותו ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה, ביום ההוצאה להורג בשעה 9:20 בבוקר. זה השאיר לדייויס 40 דקות לטוס במונית לבית המשפט הפדרלי - מרחק של שישה גושי בניינים - ולהגיש שם בקשה דחופה נוספת לדחיית גזר הדין, שנקבע ל־10:00. היתה לו סיבה טובה למהר הפעם: לראשונה הופיע בערעור שם של חשוד אחר. צ'סמן כמובן לא הסגיר את השם ישירות, אבל עורכי דינו גילו שבחקירה הראשונה במשטרה הוא אמר "אתם מחפשים את טרנובה. האור האדום והתקיפות המיניות - זה ממש הוא".

     

    דייויס ועמיתיו איתרו את צ'ארלס טרנובה, פושע ותיק שהצליח לצבור 13 הרשעות כולל שוד מזוין וניסיון אונס. הם הגישו לבית המשפט את שמו ותמונתו, דרשו לחקור אותו בפרשה - ובינתיים לדחות את ההוצאה להורג.

     

    השופט הפדרלי לא מיהר, כפי שכותב דייויס בזיכרונותיו: "ראיתי את מחוג השעון נע לאט לאט: חמישה לעשר, ארבע דקות לעשר, שלוש דקות לעשר... בדקה לעשר הרים השופט את ראשו והפטיר, 'אני מאשר דחייה בשעה של ההוצאה להורג'".

     

    עכשיו נשאר רק להתקשר לכלא סן קוונטין. דייויס ביקש מהשופט להתקשר מיד מהטלפון שלו. השופט השיב שהמזכירה שלו תתקשר. דייויס הקריא לה את המספר, והיא הלכה למשרד הסמוך. לדבריו, בדיוק חמש שניות לפני 10:00 שבה לפתע המזכירה לחדר ושאלה: "אתה יכול לתת לי את המספר שוב? אני חושבת שחייגתי לא נכון". כשהיא הצליחה להשיג את הכלא, זה באמת היה הסוף.

     

    60 איש נכחו בהוצאה להורג, שתועדה בעיתונות. הנידון למוות הוכנס לחדר קטן ואטום עם קירות זכוכית. מתקן מיוחד הפיל כדורי ציאניד מוקשים לתוך קערה עם חומצה מלחית. עם התמוססותם הפך החדר לתא גזים מעשן. ההוראה לאסירים היא תמיד לנשום נשימה עמוקה, כדי שהמוות יהיה מהיר ככל האפשר. צ'סמן נאבק עד הרגע האחרון, ועדי הראייה סיפרו שהחוויה הקשה תישאר חקוקה בהם לכל ימי חייהם. הוא פשוט לא היה מוכן ללכת בשקט.

     

    עיתונאי שנכח במעמד כתב: "בלי קשר למה שטוענת הרפואה, העיניים שלי אמרו שצ'סמן לא מת מהר, ודאי לא בשלווה, אחרי שהרפלקסים המתעוותים החליפו את המוח הגווע. אולי טוב שרק 60 עדים יודעים בדיוק כיצד זה התרחש".

     

    ב־1974 פוזר אפרו של קריל צ'סמן מעל האוקיינוס האטלנטי ממטוס ססנה ששכרה אחת מעורכות הדין שלו, רוזלי אשר. היא החזיקה ברשותה את כד האפר במשך 14 שנה, מאז שבית הקברות שבו נקברה אמו של צ'סמן לא הסכים שאפרו של שודד האור האדום ייטמן שם. גם אחרי מותו, קריל צ'סמן היה יותר מדי בשביל אמריקה.


     

    הוצאה מוכרת

    "המעודדת מניפה את שרביט הציאניד/ יש ניחוח פריחת אפרסק ושקדים מרים/ קריל צ'סמן מרחרח את האוויר ומוביל את המצעד/ הוא יודע שבהרחה אחת אתה יכול לארוז את כל מה שיצרת". השורות האלה הן חלק משיר של להקת ג'נסיס, שמופיע באלבום הכפול "הכבש נח על ברודוויי" מ־1974. את המילים, כמו כל תמלילי האלבום, חיבר הזמר והרוח החיה של הלהקה, פיטר גבריאל. זה היה בתקופה מחורבנת במיוחד בחייו, שבמהלכה חי בחרדה לגבי מצבו של בנו הבכור שהתעתד

     לבוא לעולם. בסופה של התקופה הזאת עזב גבריאל את הלהקה, אבל התמלילים שהוריש ממשיכים לספק תעסוקה למעריציו, שטוענים שהם ברמה של פואטיקה. בקטע של צ'סמן, למשל, יש דמיון בין In a scent שבשורה האחרונה למילה Innocent, חף מפשע; דרכו של גבריאל להסביר באיזה צד של המשוואה הוא נמצא.

     

    צ'סמן שימש השראה לעוד רבים וטובים. מי שקרא את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר ס' תומפסון ראה שם את השורה "ישר לתא הגזים, כמו צ'סמן"; גם קורט וונגוט, ג'ונתן קלרמן ואחרים הזכירו אותו והתייחסו לסיפור. הסטנדאפיסט האגדי לני ברוס סיפר על צ'סמן בהופעות שלו, כדי לבקר בגלוי את עונש המוות באמריקה. הזמרים והיוצרים ג'וני מתיס, סרז' גינסבורג וניל דיימונד הזכירו גם הם את צ'סמן בשיריהם.

     

    בעולם הסרטים הרשימה אפילו ארוכה יותר: מסרט שהופק על פרשיית צ'סמן עוד בחייו ב־1955, דרך סרט טלוויזיה משנות ה־70 בשם "המתנה למוות", שבו גילם אותו אלן אלדה (וזכה במועמדות לאמי). בהוליווד ידעו שהסיפור של צ'סמן הוא חומר טוב. אומרים שבמהלך צילומי "המרד על הבאונטי" ב־1960 ניסה מרלון ברנדו לשכנע את המפיקים לעשות עליו סרט שבו יגלם את דמותו. הם סירבו; זה היה עדיין קרוב מדי ושנוי במחלוקת. אבל בהמשך היו לא מעט סרטים ותוכניות טלוויזיה שאיזכרו את הפרשה - אפילו "תיקים באפלה", שבאחד הפרקים שלה נקרא מוסד פסיכיאטרי על שמו של צ'סמן, במין הפוך על הפוך: מי כאן השפוי ומי המשוגעים?

     

    לכן כל כך קשה להבין איך שכחה אמריקה את צ'סמן. מי שהיה פופולרי להפליא כ"אויב העם" בשנות ה־40, כלוחם מחאה וכסופר פופולרי בשנות ה־50, כסמל למאבק בשנות ה־60 וה־70 - הלך ונמחק מהתודעה הציבורית ומהשיח הציבורי האמריקאי.

     

    עם או בלי קשר, בשנים האחרונות יש דווקא ירידה מתמדת במספר עונשי המוות בארץ האפשרויות: 106 גזרי דין מוות בסך הכל ניתנו ב־2009, לעומת 328 ב־1994 למשל. אבל בהתחשב בכך שהזמן שעובר בין גזר דין מוות לביצועו עומד בממוצע על 11 שנה, ייקח עוד זמן עד שתורגש מגמה. דבר אחד בטוח: לא מעט שופטים מבינים שעונש המוות לא עזר מעולם במלחמה בפשע. הוא רק סיפק את תאוות הדם והנקמה של הרבה מאוד אמריקאים - ובדרך הביא למותם של לא מעט חפים מפשע. פשוט כי היו כהים מדי, או נקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

     

    משפטנים אמריקאים מסוימים אומרים שהסיבה האמיתית לירידה בעונשי המוות היא כלכלית לחלוטין: הם פשוט עולים יותר מדי כסף. כמות הערעורים האדירה, בשלל מוסדות משפטיים במדינה ומחוצה לה, כלכלת האסיר במשך כל התקופה הזאת - בקיצור, זה פשוט לא שווה את זה. ואולי, אחרי 50 שנה, זה ניצחונו הגדול של קריל צ'סמן: על כל אחד כמוני שתהרגו, תשלמו. עד שזה לא יהיה שווה לכם יותר. 


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים