שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עברית שפה קשה

    למה להומוסקסואלים קל יותר לשיר באנגלית, עד כמה באמת חסר לנו נתן אלתרמן, מדוע פסח שוב מעורר בנו פחדים חילוניים ומה לעזאזל קרה לאחד באפריל? אריאנה מלמד מסכמת שבוע

    קל לצאת מהארון באנגלית

    "אני מרגיש נהדר", אמר ריקי מרטין למי שרצה לשמוע כשיצא מן הארון באופן סופי והחלטי. חוץ מהאבן שנגולה מליבו, יש לו עוד סיבה לחייך. משייקספיר ועד מרטין, מי שכותב ושר שירי אהבה באנגלית נהנה מיתרון עצום של השפה הזאת בקרב קוראים ומאזינים: היא חפה ממגדר, וכששרים I love you, או כשכותבים shall I compare thee to a summer's day, לא מסתכנים בגילוי של איזשהו סוד, או במבוכה כלשהי של המאזין.


    מרטין. כמה קל לשיר I love you (צילום: רויטרס)

     

    עברית שפה קשה, מחמירה ונוקדנית, אבל שומעיה, כך נדמה, מחמירים עוד יותר. סביב ארונות אמיתיים או מדומים של כמה מיוצרינו אפשר לשמוע תהיה: איך אלה כתבו שירי אהבה לבן המין השני - באוזנינו שמענו – בעוד הם בכלל אוהבים את בני מינם, והאם אין בזה משום חטא גדול ל"אמת".

     

    לתוהים כדאי להזכיר כמה דברים: ראשית, ה"אמת" של שיר – ושל יצירת אומנות בכלל – טמונה בערכו האסתטי. שיר אינו אוטוביוגרפיה, וה"אני השר" הוא פרסונה אמנותית, לא דיווח ענייני על אורחות חייו של היוצר. שנית, בניגוד למקובל אצל בוגרי "רימון", לא כל שיר הוא באמת וידוי על מה שקרה לנו בחיינו, כפי שלא כל יצירת אמנות דורשת כתנאי מוקדם מעורבות חוויתית של היוצר.

     

    פיקאסו לא היה צריך לשכב בערימת הגוויות של גרניקה כדי לצייר את הזוועה, דוסטוייבסקי לא רצח זקנה, ורדי לא הלחין את צלילי מקהלת העבדים של נבוקו מתוך נסיון אישי בעבדות במצרים העתיקה. וה"אמת" בסגנון עדות הריאליטי, אותה יש מי שמחפש בשיר, בכלל לא מצויה שם, אלא באפשרות של היוצר לכלוא ביטויים משכנעים של רגש אנושי במילים שידברו אל קהל גדול ורב, זכרים ונקבות גם יחד: בעברית זה פשוט יותר קשה.

     

    אחרון המיושנים

    כבר לא יהיו לנו משוררים כאלה, יאמרו אוהבי השירה הנוסטלגיים. כבר לא יקומו גאוני חריזה שיעשו בשפה העברית מעשים עזי נפש כמו "כי סערת עלי, לנצח אנגנך" ויזווגו בין ירח לוהט לנשיקה, וכבר לא יהיה מי שמשמש כקולה הפואטי של אומה כמו אז בהתהוות ב"הטור השביעי".

     

    ואולי באמת כבר לא יהיו, ואולי נתן אלתרמן הוא אחרון הנפילים של עידן השירה הריתמית, השקולה והמדודה שנדמית כאילו נחרזה ממש בעצמה, בקלות שגם היא כבר לא תשוב.


    אלתרמן. האחרון שהקשיבו לו? (צילום: לע"מ)

     

    גם האומה-בהתהוות, צריך לזכור, לא תשוב: עצם המחשבה על משורר שמילותיו משקפות את הרוח האסתטית של תקופה ואומה כבר נדמית בעינינו לרעיון נלעג, מתאים למשטרים קצת יותר דיקטטוריים משלנו, כאלה שמתהדרים בשירה מיתית-לאומית בנוסח "מגש הכסף".

     

    ובכל זאת, דווקא עכשיו חסר לי ברפובליקת המילים שלנו קול שיוכל לכתוב את "בעת הזאת", שיר של אלתרמן שנוח היה לשכוח. הוא נכתב כש"טוהר הנשק" היה מושג מקודש ושברירי גם יחד. הוא לא פסגת היצירה של אלתרמן, רק אות ועדות לכך שפעם אפשר היה גם להשמיע קול כזה, וגם להגיע להדהוד עמוק ומשמעותי במרחב הציבורי. עדיין אפשר כאן לשיר "על זאת", אבל אלתרמן אולי היה אחרון המשוררים שהקשיבו לו. הנה השיר, מתוך הספר הראשון של "הטור השביעי".

     

    בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ

    שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ

    הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים

    בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד

    הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.

     

    חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,

    נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.

    וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

    אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

    נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

     

    וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

    "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.

    רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...

    וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

     

    זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

    יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

    מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...

    טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

     

    וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"

    אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.

    וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,

    עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

     

    אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".

    פְּרָט וּכְלָל

    הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,

    אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר

    וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

     

    כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

    מִי בְּפֹעַל

    וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

    נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

    לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

     

    אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים

    בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!

    אַך לָכֵן

    צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים

    לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

     

    וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ

    וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה

    לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!

    בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

     

    תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...

    וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!

    יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן

    מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

     

    וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת

    מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

    שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

    לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...

    הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

     

    הזכות לאלימות 

    השבוע הגשים בית המשפט העליון את חלומם של טוקבקיסטים עזי נפש ואישר כי זכותם לאנונימיות גוברת, בהיעדר חקיקה מתאימה, על זכותם של מי שהוכפשו, נרמסו, נואצו, נעלבו ונפגעו בשל מילותיהם – לדעת מי לכל הרוחות עשה להם את זה.

     

    חקיקה מתאימה לא תבוא. הלא גם גם המחוקקים הם אנשים נאורים שזכויות הגולשים נר לרגליהם, בדיוק כמו קולותיהם של הגולשים בבחירות הבאות.

     

    טוקבקים יש כמעט בכל אתרי החדשות בעולם המערבי. לפעמים, רק כדי לאושש את ההנחה שאצלנו נוצרה תרבות שיח-רשת ייחודית לגמרי, אני מציצה קצת באתרים אמריקנים ובריטים, גרמנים וצרפתים, ומחפשת שם את המקבילות של "סמולנית, צריך לתלות אותך יחד עם כל פושעי אוסלו", או את "חבל שלא שרפו את המשפחה שלך באושוויץ", לצד "לכי תשתי רעל", או כל צירוף אחר, נאה כמו זה.

     

    איכשהו, אני מוצאת אותם רק כאן ורק בעברית, למעט במקרים בהם המקלדת עדיין לא יודעת צורת אות בלשון הקודש ואז אפשר סתם לכתוב tamuti kvar.

     

    כשבית המשפט צידד בחירותם של אבירי המקלדת לפגוע ולהכפיש, הוא נעזר ודאי בפסיקה מרחבי העולם התרבותי כדי לגבש את החלטתו. במקום זה, עם כל הכבוד, צריך היה בית המשפט לבלות כמה ימים בפתיחת תגובות לכתבות, באמת לא משנה באיזה נושא ותחום, ולהיבהל קצת יותר מכפי שדורית בייניש נבהלה מן היחס לבית המשפט.

     

    כן, האלימות הזאת מבהילה. ובסופו של דבר - מילים הורגות. ייתכן שהזכות לפרטיות מאחורי המקלדת היא באמת זכות חשובה וראויה, אבל גם הזכות לפעול בתוך שיח ציבורי פחות אלים ופוגעני טעונה הגנה, רק שלא נשאר עוד מי שייגן.

     

    אמא'לה, חילוניות!

    עוד כמה ימים וזה נגמר, עד מוצאי פורים הבא: פסח היא העונה הרעה, המבולבלת והמתסכלת של התקשורת הישראלית. בימים רגילים היא מדברת בעיקר לחילונים ובשפה חילונית, אבל מרגע שמסירים את הזקן-ארוך-לי-עד ברכיים ועד שפרטי הסרוויס הכשרים האחרונים חוזרים לבוידעם, היא נתקפת בקדחת אמונית-ריטואלית-מסורתית קולנית ומעוררת קבס.


    פסח. העגלה ריקה במלא נמלאנה? (צילום: Index Open)

     

    מיליון מתכונים לגפילטע, דיונים נרחבים בהלכות חיפוש החמץ ומה משמעות הנר והנוצה, אלף מאמרי "מעבדות לחירות כפי שחוויתי בעצמי", אינסוף וריאציות על "והגדת לבנך" ומה לעשות עם הילדים בחג, דיווחים מדוקדקים על מקום הימצאם של הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואובאמה בעת שקראו בקול רם "דם, צפרדע, כינים" – וזו רק ההתחלה, כי מתוך העניינים החשובים הללו משתרשרים הרי המון "נושאים" ראויים לטיפול, החל בבסיס ה"מדעי" למכות מצרים וכלה בעצות בדוקות לעיכול הקרקרים המרובעים.

     

    רק עם פירורי המופלטה האחרונים אפשר להירגע, וגם לסכם בעצב שהקדחת הדתית הזאת היא המקבילה המילולית לעגלות הסופר העמוסות מדי בערב החג, ושתיהן גם יחד מייצגות חרדה קיומית עמוקה: זוהי העונה שבה חילונים פשוט פוחדים מפני החילוניות שלהם-עצמם, ובמקום להסתכל לפחד בלבן של העיניים, מכסים אותו במילים.

     

    גורל האחד באפריל

    אומרים שפעם היה פה שמח, לפני שהגענו: לפני שישים שנה בדיוק פתחה הטלויזיה ההולנדית את מהדורות החדשות שלה בהודעה על התמוטטותו של מגדל פיזה. שנים אחדות לאחר מכן אפשר היה לשמוע מפי קריין רציני של הבי.בי.סי על יבול הספגטי המשובח של השנה, ובאמת היו אנשים שהאמינו לכך, לפחות עד שיצאה הודעה רשמית על

    המתיחה המצוינת לכבוד יום השוטים הבינלאומי.

     

    ככל הנראה, החג המשונה נולד בגרמניה במאה ה-17, נדד לאנגליה, צרפת ואיטליה, ואחר כך חצה את האוקיינוס, התאזרח בארצות הברית וממנה יוצא בהצלחה לעולם כולו – עד שהפכנו לכפר גלובאלי. כשמאות מליונים ברחבי הגלובוס מרושתים ומצויידים באפשרות לברר מידע בזמן אמת, כבר אי אפשר ליצור מתיחות אדירות ממדים בתקשורת ההמונים מבלי להיחשף תכף ומיד.

     

    אני חוששת לגורלו של החג החביב הזה, ולכך שעוד מעט קט הטכנולוגיה תהרוג אותו – ונישאר עם רב סרן שמועתי וספינים מלשכת ראש הממשלה בלבד. מוצלחים ככל שיהיו, אלה לעולם לא יעוררו את סימן ההיכר של ה-1 באפריל: חיוכו הנבוך, המשתחרר אט אט, של אדם שנכשל לרגע והיה פתי מאמין, ועכשיו הוא מתפייס עם עצמו ומודה שזה באמת לא נורא, ואפילו נחמד לפעמים להיכשל כך.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טוקבקים. ממשיכים לחכות לחקיקה
    לאתר ההטבות
    מומלצים