בלי חירות אין אמונה

בתשע מלים מניח הדיבר הראשון מעשרת הדיברות את יסוד האמונה. שלוש מלים לאמונה במציאות ה': "אנכי ה' אלהיך"; שש מלים להוויה המאפשרת את האמונה, להוויית החירות: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". התורה קבעה אפוא את הקשר ההכרחי בין אמונה וחירות.

אבל האם מי שנשללה מהם החירות הופכים להיות גם משוללי אמונה? ומה באשר לאמונת המשועבדים; המדוכאים; היושבים בבתי הסוהר? האם הללו ואחרים במצב דומה אינם מסוגלים לאמונה? ודאי שיש להם סוגים או חוויות של אמונה אך לא אותה אמונה אליה מכוונת התורה ב"אנכי ה' אלהיך". על פי המדרש אבותינו במצרים האמינו במשהו: הם היו עובדי עבודה זרה שהיא סוג של אמונה שאיננה מחייבת חירות. היה עליהם לעבור כברת דרך מאז יצאו מבית עבדים עד שבאו לפני הר סיני ושם ראו את הקולות ושמעו את ה' מדבר אליהם את דבר האמונה והחירות.

הוויית החירות לא חלה באופן אוטומטי על אדם הנמצא מחוץ לכותלי הכלא ומחזיק בתעודה המעידה על אזרחותו במדינה הדוגלת בשוויון זכויות. אפשר להוציא את העם מן השעבוד אך לא את השעבוד מן העם. לא נולדים בני חורין אלא רוכשים את תכונת החופש בכל יום ויום, בכל פעם מחדש. קניית החירות דורשת השקעה תמידית מצדו של כל פרט ש"בכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". האמונה אליה אנו נקראים איננה אמונת הבל ו"אופיום להמונים" אלא אמונה ממנה נובעת אחריותו של אדם כלפי עצמו וכלפי זולתו. זוהי איננה "אמונה בלב" אלא אמונה שתובעת פרקטיקה של התנהגות מוסרית נאותה. לפיכך אין היא חלה אלא על בני חורין המבטאים את אחריותם מתוך אחריות וריבונות. אחריות מכוחה הם יכולים לבחור בחירה חופשית בעשיית המעשים הראויים ובהימנעות מן הבלתי-ראויים.

יש המזהים בטעות חופש וחירות בצורת חיים נטולת מחויבות. מעידים על עצמם שהם אנשים חופשיים מבלי שלמעשה קיבלו כל החלטה משמעותית באופן משוחרר באמת. החירות מפחידה רבים בשל האחריות והמחויבות הנובעות ממנה ולכן בני אדם נוטים לברוח ממנה, מרצונם, אל מצבים השוללים את חירותם. בתוך אובדן החירות הם אינם מסוגלים לאמונה מתוך חירות והופכים לעובדי עבודה זרה מודרניים. אמונות שאינן בנויות על חירויות, שתורת ישראל איננה מכוונת אליהן, הן אמונות המנתקות את האדם ממציאות חייו. לעתים הדבר נעשה במסווה של התמודדות עם המציאות בסיועה של האמונה. אמונות כאלה אינן מכוונות לעבודת ה' אלא לעבודה זרה שבה האדם עובד את עצמו ומבלי משים גם מרמה את עצמו. מול מציאות החיים הקשה מוצעת כאן אלטרנטיבה של הסחת הדעת: אפשר להיזרק על החוף באיים הקריביים ויותר זול להאמין במשהו.

התורה איננה מתכוונת לשחרר אותנו, אף לא לרגע קט, מן המציאות. עבודת ה' שהיא דורשת מאתנו איננה בריחה לעולמות אחרים אלא תיקון העולם הזה. התיקון דורש הרבה מאוד: חירות, אמונה והתמודדות מוסרית מתמדת עם המציאות הנתונה.

החירות האישית

הדברים הללו הם עניין ליום-יום אבל פעם בשנה מאפשר לנו חג הפסח, חג החירות, לבחון אותם לעומקם. לכל אחד ואחת מאתנו, פתוחה הדרך לעשות זאת באמצעות קביעת עתים לעיון ולימוד שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אבל ייחודו של החג הזה הוא בבחינת משמעותה של היציאה מן השעבוד לחירות במסגרת המשפחה. המשפחה מייצגת את המציאות שיש בה גדולים וקטנים, ויש בה קשיים, ויש בה אחריות, והיא זקוקה לכיוון ולהתמודדות. היא גם יכולה להוות את מקור העוצמה האישי לכל אחד מפרטיה ואת ההשראה לחיפוש אחר משמעות.

ליל הסדר המשפחתי איננו הרצאה, שיעור או מאמר מלומד אלא מסגרת המחברת יחד את סיפור האתוס הלאומי, שמחת השירה והיין,

רגשות של אחווה משפחתית וחברתית ו… אוכל טוב. בדרכה של הבדיחה העממית המספרת את כל ההיסטוריה היהודית בשלושה משפטים קצרים: רצו להשמידנו; שרדנו; בואו לאכול!