סידור "ואני תפילתי", והתפילה שלי
למרות הכוונה הטובה, הסידור שאמור להיות "סידור ישראלי" לא באמת מקרב את העם אל התפילה, אלא רק את מי שכבר נמצא שם. השאר, חילונים אמיתיים, ייצאו ממנו עם תחושת החמצה
בשנתיים האחרונות הפעולה שאני בוחר לקרוא לה תפילה מתרחשת עבורי במשכן היוגה בתל אביב. השילוב בין תנועה, נשימה וריכוז מביא, בדרך שלא ניתן ואולי גם לא צריך להסביר, לחיבור מסוים למה שנקרא אלוהי הפילוסופים, שהוא כל מה שיש, הבריאה עצמה. סדרת התנוחות והפעולות היומיומית מביאה אותי לתובנה עמוקה יותר של מקומי בעולם: מי אני, מה אני, מאין באתי, לאן אני הולך.
היוגה, אם תרצו, היא תפילתו של האדם החילוני. עכשיו באה התנועה המסורתית ומציעה שלב נוסף, או אחר, בקשר עם האל - תפילה יהודית לאדם החילוני.
"ואני תפילתי – סידור ישראלי" הוא ספר שהתפילות בו נערכו ונוסחו באופן שבו גם חילונים יוכלו להתחבר אליהן, כלומר, בלי ביטויים פוגעניים כלפי נשים או גויים, ותוך התייחסות לעובדה החדשה, שהתפילה מתקיימת במדינת ישראל העצמאית, ביתו הלאומי של העם היהודי.
הספר אמור להיות לא רק סידור תפילה, אלא גם טקסט לימודי וחינוכי, שהמעיין בו יוכל לשאוב ממנו מידע נוסף על שורשי התפילות השונות, כוונותיהן ומשמעותן. על כן מצורפות אליו מספר הקדמות של רבנים מסורתיים, שהמעניינת שבהן נכתבה על-ידי הרבה תמר אלעד אפלבום. "הנשמה מתפללת תמיד", היא כותבת, "הסידור הוא רק מכשיר המדייק את תפילת היחיד ומצרפה אל הציבור". המילה היא מכשיר מרכזי בתפישת האלוהות המסורתית, מסבירה הרבה. העולם נברא במילה, והתפילה היא קשר מילולי עם האל. אבל יש לה גם משמעות חברתית – הקשר בינינו כקהילה, הרצונות המשותפים לכולנו.
אז ב"ואני תפילתי" יש ברכות למתגייסים לצה"ל וגם ברכה לאישה היוצאת לחופשי מסירוב גט. הסידור המתלהב מעצמו, ולפעמים כמעט משעשע, מוציא את היהדות מן המחשכים, מקלף מעליה את המסתורין והופך אותה למשהו יומיומי, פרוזאי, אפשר לומר אפילו חילוני. כאקט של קירוב לבבות זה ידידותי ונחמד, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שבדת צריך להיות משהו קצת יותר טרנסנדנטלי, מרוחק, נשגב ופחות נגיש ומפורש. אחרי הכל, זה מה שמושך אותנו בדרך כלל אל תורות המזרח.
"תפילה היא פרישת כפיים", מתפייטת אלעד אפלבום. "היא שדה התעופה לרוח האדם, היא מעוף גדול מתוך הודיית אור הבוקר ומתוך צער החשכות". יפה. אבל האם התוספות שצורפו לתפילות אכן נחוצות? נתחיל מההתחלה, מהכניסה לבית הכנסת.
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", אומרת התפילה המקורית הקסומה, שממש מזמינה להיכנס ולהתפלל. "יהי רצון שפתח בית כנסת זה יהיה רחב דיו לקבל את הכמהים לאהבה", אומרת התוספת, שמרגישה קצת כמו ניפוח וסרבול מיותרים של המקור. שהרי הטקסט המקראי הוא תמיד כה רזה, מדויק ומושלם, שכל תוספת יכולה רק לקלקל אותו. נכון להשמיט ממנו גילויי שוביניזם ושנאת זרים, אבל בשאר המקרים נראה שפשוט עדיף להניח לו לנפשו היפהפייה.
לא לחילונים אמיתיים
והפרשנות? היא דווקא מעניינת. יש כאן סיפור על המגיד מדובנוב, שמדגים איך התפילה באה לשמור על עירנותנו הרוחנית והמוסרית, כי בעצם האל צופה בנו כל הזמן ומקשיב. הרב גיל נתיב כותב על האלוהים הקבלי, הפילוסופי והחילוני של הפיזיקאים, שמיוצג על ידי נוסחת המסה-אנרגיה המפורסמת של איינשטיין. תפילות לא מעניינות את האל הזה. התפילה היא בשבילנו.אבל לחלק גדול מהתפילות ב"ואני תפילתי" אין כל פרשנות וזה קצת מאכזב. הייתי רוצה לדעת, למשל, מאיפה מגיעות תפילות אקזוטיות וכמעט פגאניות כמו תפילת הגשם, או להבין את הכוריאוגרפיה של ההתנדנדות האינסופית בבית הכנסת: למה ב"מודים אנחנו לך", קדים ב"מודים" ומזדקפים ב"לך"?
גם החלקים הציוניים של הסידור מאכזבים עמוקות. התפילה המיוחדת לשלום המדינה אינה נושאת עימה כל דברי פרשנות, ואילו לתפילת יום העצמאות מצורף הסבר מאת הרב משולם רטא, שפותח במילים הסתומות "וממילא פשיטא בנידון דידן". אה, אז תגיד ככה, משיב החילוני הסביר בינו לבינו. באמת עכשיו הכל שקוף וברור.
בסידור הזה אין ניסיון אמיתי לקרב את כל העם אל התפילה, אלא רק את מי שממילא כבר נמצא שם. השאר, חילונים אמיתיים, ייצאו ממנו עם תחושה של החמצה. אני ממשיך ללכת לתפילה החילונית במשכן היוגה. אני ממשיך לחפש את החיבור לתפילה היהודית - שלא קיבלתי מ"ואני תפילתי" - במקום אחר.
לפנייה לכתב/ת 
ואני תפילתי. לא עושה את העבודה
עטיפת הספר
מומלצים
