אתה אולי קצת כועס שאני לא יותר דומה לך
אבל אתה מי שאתה, וככה בדיוק אני אוהבת אותך: צבעוני, סקרן, עם קוצים בתחת. התאהבתי בדיוק באישיות הזו, שבדייט הראשון כבר הזמינה אותי לטיול. מזל טוב, איש גם-וגם שלי!
לפני 11 חודשים ישבנו באוטו שלך בתום הדייט הראשון. השעה היתה אחת בלילה בין שישי לשבת. שנייה לפני שירדתי מהאוטו, פתאום שאלת אותי מה דעתי על טיול מחר בבוקר. הבטתי בך בהפתעה. אחרי דייט ראשון, מוצלח ככל שיהיה, ההצעה הזאת עדיין נראתה קצת מוזרה. סרבתי בנימוס, וכעבור שתי דקות בעודי עולה הביתה, קיבלתי סמס: "רק תגידי כן, ואני אוסף אותך מחר בתשע בבוקר" .
חייכתי לעצמי, ולא תיארתי לעצמי שזה יהיה אהובי, ושיש לי עסק עם איש גם-וגם מוצהר. את הטיול ההוא אכן עשינו כעבור שבוע, כשכבר הכרנו קצת יותר. בנחל עמוד ביקשנו ממישהי שתצלם אותנו מחובקים על אחד העצים העתיקים, והיא, בזמן הצילום, שאלה אותנו בפולניות מתקדמת: "נו, אז מתי מתחתנים?" .
אבל אנחנו רק היינו בתחילת הדרך. שבועיים לאחר שהתחלנו לצאת, התחלתי עבודה חדשה תובענית, שגזלה ממני המון אנרגיה. גם תהליך ההכרות האינטנסיבי בינינו דרש את שלו מבחינת פנאי ורגש. כך יצא שבסופי השבוע שלנו אני הרגשתי צורך בעיקר לנוח, לנוח ושוב לנוח. ואילו אתה רצית בדיוק את ההיפך ממני. כל דקה של מנוחה נדמית בעינייך כבזבוז זמן. הייתי מביטה בך בהשתאות עובר מפעילות אחת לשנייה מבלי לעצור לרגע, ורק מלעקוב אחריך הייתי מתעייפת. לא ידעתי איך להסביר לך שהתקופה הסוערת הזאת היא עבורי זמן הסתגלות להרבה דברים חדשים, וקשה לי לעמוד בקצב שלך.
לעיתים סופי השבוע שלנו נדמו לסופת טורנדו. מסרט, לים, חזרה למקלחת, ושוב לצאת. ביקור ההורים שלך, ביקור ההורים שלי, טיול בבוקר, ארוחה בחוץ, עיתון שבת, ויציאה לפאב. הפלאפון שלך לא הפסיק לצלצל עם עוד ועוד הזמנות שונות, ואילו אני הרגשתי שאם לא אשריין לנו כיסי אוויר בתוך המהומה - לא נצליח לנשום.
לא לוותר על דבר, לעשות הכל, גם וגם וגם וגם
עוד מבט:
הפכים נמשכים? אדון שינה וגברת מרץ
שרית פרקול
"זרובי, בוא נלך לרקוד", מפצירה הכלה הכבדה יוכבד בבעלה הטרי בקול מאנפף. אבל זרובי, הלא הוא זרובבל, עייף עם תעודות, לא מבין למה הוא צריך ללכת לרקוד, שעה שכל מה שהוא רוצה זה "לקרוע את הסדין מנחירות".
ניסיתי להבין מאיפה הצורך הזה שלך לא לוותר על דבר, לעשות הכל, גם וגם וגם וגם. הרי לי ברור שאי אפשר גם ללכת לישון בשלוש לפנות בבוקר כי ישבנו עם חברים, וגם לקום בבוקר מוקדם כדי לנסוע לטייל בגולן. אי אפשר גם לנקות את הבית וגם לקרוא ספר בו זמנית. אי אפשר גם ללכת לסינמטק וגם לשחק כדורסל באותה שעה. אי אפשר גם לבשל וגם לשבת לראות סיינפלד עם הרגליים על השולחן.
לי היה ברור שכל החיים הם עניין של סדרי עדיפויות, ותמיד צריך לבחור משהו אחד על פני משהו אחר, חשוב פחות.
אז היו התנגשויות. "מכעיס אותי שאת מציגה אותי בצורה כזו שאני מרגיש אשם, כאילו אני צריך להתנצל כל הזמן על מה שאני אוהב לעשות", אמרת לי פעם אחת, כששוב יצאת מהעבודה הישר להרצאה של שלי יחימוביץ' על הקשר בין הון לשלטון, ומשם ישר לפגוש חברים, ואני תהיתי אם לא בא לך גם להיות קצת בבית, מכורבל איתי. "חבל שאת לא מצטרפת אלי יותר, היית דווקא נהנית בהרצאה", אתה מוסיף, ואולי גם קצת כועס שאני לא יותר דומה לך.
"אני לא חושבת שאתה צריך להתנצל על כלום!" אני מסבירה את עמדתי, "הרי ככה בדיוק אני אוהבת אותך: צבעוני, סקרן, עם קוצים בתחת. בך הרי התאהבתי, בדיוק באישיות הזו, שכבר אחרי שלוש שעות היכרות, הזמינה אותי לטיול. יש לך נפש של ילד שרוצה מהכל, אבל אני לא מוכנה שהזוגיות שלנו תהיה האחרונה ברשימה האינסופית הזו".
אבל הזמן עשה את שלו. או שמא האהבה היא שעשתה את שלה. למדנו איך לקבל את השוני, איך לגשר , איך להתפשר. למדנו לזהות את נקודות הכשל מתקרבות ולנטרל אותן רגע לפני.
"מה מצבנו?" אתה שואל אותי בעת סוף שבוע רחוק מהבית, בודק את גובה מפלס הסבלנות שלי.
"מתחיל להיות לחוץ", אני עונה לך.
"שוטף פלוס שלושים?" אתה שואל, ואני צוחקת ומהנהנת בחיוב, יודעת שהכוונה היא שעוד חצי שעה נזוז.
כשאנחנו נוסעים בכביש, תוך כדי נהיגה, אתה מצביע על הרכס הירוק לצד הדרך ואומר לי: "אני רוצה שנעלה לשם יום אחד". אחרי כמה דקות אנחנו מבחינים בקבוצת רוכבי אופניים, ואתה שואל: "מתי נקנה גם אנחנו אופניים וניסע לטייל בשבתות?". ביקור אצל חברים נגמר ברשימת "גם אני רוצה כזה בבית שיהיה לנו", שיחה עם אחיך גורמת לך לרצות גם מנוי למכון כושר שלו, וחבר שמנגן גיטרה גורם לך להתחיל לקחת שיעורים.
ואני רק מחייכת בשלווה. פעם הייתי נלחצת מרשימת ה"גם אני רוצה" שלך, אבל היום אני כבר אוהבת אותה. אני אוהבת אותה כי אני מבינה שהיא הופכת אותך למי שאתה: איש הגם-וגם שלי, המרחיב כל הזמן את עולמי.
חבר טוב כבר מזמן אמר שזה נכתב עליך. אז לכבוד יום הולדת 32 שלך, אני מקדישה לך את השיר הזה של יהודה פוליקר: גם אני רוצה.
מזל טוב, יקירי!
לפנייה לכתב/ת 
הרגשתי שאם לא אשריין לנו כיסי אוויר בתוך המהומה - לא נצליח לנשום
צילום: index open
מומלצים
