שתף קטע נבחר
צילום: זיו שדה

בשביל מי באמת נשים מתלבשות?

יעל תומכת בזכותה של כל אישה לחדר ארונות משלה, וטוענת בזכות השקעה בפק"ל שאנל בנסיבות יומיומיות לחלוטין, גם אם אין בארצנו גבר שיבין זאת

מעורר גיחוך ככל שזה יישמע, בעיקר בצל מעמדי הנוכחי כאחת מהנשים הבלתי-מרוסנות ביותר בישראל, פעם היה נורא חשוב לי שכולם יאהבו אותי. באמת. נורא רציתי להיות מהאנשים האלו שמצליחים בסופו של יום להתמרח על הצד המיינסטרימי של הסנדוויץ'. אני חוששת שבימי האוניברסיטה הייתי פסיכוטית מתמיד, א. כי אני לא זוכרת מאותם הימים כמעט כלום ו- ב. כי זו הייתה הפעם הראשונה שעשו עליי חרם. ואני מדברת אתכם על חרם אמיתי, כזה עם לינץ' ושנאה יוקדת של ממש.

 

החרם של ריקי (או: צריך סיבה בשביל להתלבש?)

כמו ילדה טובה למדתי אז ספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטה, ובמקביל עבדתי באחד ממוקדי האבטחה העירוניים בירושלים. אני מדברת אתכם על חדרון סווט-שופ מעושן וטחוב שאויש 24/7 על ידינו – אוסף מקרי לחלוטין של אזרחים מרירים-תחת. בתוך החדרון עסקנו בעיקר בלריב על התור למשחקי באבלס, בלגדף אחד את השנייה למוות, בלהתמרמר על משמרות הלילה ובלשלוח את סיירי הביטחון להביא לנו טייק-אוויי מה"בורגרס-בר". היה דקדנטי אש.

 

כארץ' נמסיס בחרתי לי באותם ימי בלהה עובדת בשם ריקי, אם חד הורית בשנות השלושים לחייה שהייתה דופקת הופעות דראג מופרכות לעבודה כאילו

 היא מינימום בדרכה לסופ"ש-טריפונס-בלופ על ספינת לידו באילת. אני, ממרומי נעוריי הפוחזים ופוזת תושבת שכונת נחלאות האדג'ית שלי, לא יכולתי שלא לגחך על הפרובינציאליות של האישה הזאת. לא האמנתי שהבחורה מסכימה להשלים ככה עם העליבות של הקיום שלה. ומבחינתי, ההתלבשות לעבודה הסטודנטיאלית הנחותה ההיא כמו לדייט הייתה סימן לכך שהיא לחלוטין השלימה עם המצב.

 

באחד הלילות, אחרי כמה ימי חידלון וריב במוקד, טינפתי עליה בנוכחות מספר עובדים. "אלוהים, היא כולה עובדת בחור הזה, בשביל מי לעזאזל היא טורחת להתלבש ככה?", חרחרתי לעברם בצדקנות מתגלגלת-עיניים. הבייבי-פשיוניסטה שהייתי באותם הימים האמינה כמו כולם שלקנות בגדים זו אולי תרפיה, אבל בשביל אשכרה ללבוש אותם צריך תירוץ אמיתי. למשל, שיהיו לך חיים. ובעיניי, לריקי לא היו חיים, והיא הייתה צריכה להתלבש בהתאם. טוב, התוודיתי מספיק על רשעותי, על החרם שיזמה ריקי בעקבות המקרה לא אפרט כאן.

 

היום, כשאני קולטת את עצמי מתלבשת כמו לבר מצווה גם בדרכי לפרזנטציות בוקר של חברות לייבוא מגבות, אני מבינה את ריקי. בדיעבד, אני יודעת, מדובר באחד מהטינופים הכי אנטי-פמיניסטיים שאפשר היה אי פעם להאשים אותי בהם. 5 שנים אחרי, אין תומכת גאה ממני בזכותה של אישה, כל אישה, לחדר ארונות משלה.

 

הביקורת של טוניה (או: גברים לא רוצים שתתלבשי כמו ליצן)

"גברים לא אוהבים נשים שמתלבשות כמו ליצן", הפטירה על הדשא בקמפוס של הר הצופים טוניה, במבטא רוסי סופר-סקסי. גם היא הייתה אם חד הורית מתוקתקת, אבל הפעם מהביוניות האלו שמסוגלות לגרום לכובעי גופי של

 טייסים לרבוץ לה על הפדחת כמו מאסטר פיס של פיליפ טרייסי. אחד מעיסוקיה המרכזיים של אלילת המדשאה באותם הימים היה לאתר את דמותך המיוזעת מגיעה ממרחק, לאמוד את פשעי הסטיילינג שלך כלפי האנושות ולחכות לבואך תוך שהיא משייפת מונולוג תוכחה שלם לגבי הקשר בין הווייב העלוב של השיער שלך לבין המשך התפקוד האקזיסטנציאליסטי-רוחני של מדינת ישראל. סטודנטים של מדעי הרוח, נו. היינו עמוקים פחד.

 

בימי האוניברסיטה נראיתי כמו אנורקסית כושלת שנפלה לבולמיה. Eating Disorder Dropout, אם תרצו. ככזאת נהגתי לבלמס על עצמי בליל מופרך של שמלות סחבה שהייתי תופרת לי בסופי שבוע בבית ההורים. רובן היו מורכבות מבדים במרקם מגבת וצוותו, בהתאם למזג האוויר הירושלמי, לגרבי ברך צבעוניות ולנעליי בובה של דוסיות משכונת גאולה. "גברים לא אוהבים נשים שמתלבשות כמו ליצן", הביטה בי טוניה עם קילוגרמים של רחמים וסיפוק עצמי בעיניה. את המשפט הזה אני דווקא זוכרת.

 

האהבה של איזבלה (או: פגישה גורלית בין כובע למעיל)

גיליון אפריל של מגזין "מארי קלייר" הבריטי הקדיש כתבת רוחב לחייה ופועלה של הפשיוניסטה המנוחה איזבלה בלואו, אשר בלעה את דרכה חזרה לבורא עולם באמצעות רעל בשנת 2007 . הכתבה מספרת על מערכת היחסים מעוררת הקנאה של בלואו עם בן זוגה – בעיקר אם אתם מחשיבים כמעורר קנאה זוג עקר ונואש לילדים וגבר שמבלה חלק נכבד מזמנו באיסוף ורידיה הפרומים של אשתו ההתאבדותית.

 

בכל אופן, לפחות הפגישה שלהם, בעיניי, הייתה מעוררת תקווה עד כדי דמע. כשדמטר בלואו פגש לראשונה את איזבלה היא חבשה לראשה, במיטב המסורת האיזבלאית, כובע מוגזם במיוחד עם נוצות יען. בקטנה. "ראיתי מין אדם נפלא ודמוי ציפור בצורה יוצאת דופן", מספר בלואו בביוגרפיה חדשה על חייה של אשתו המנוחה, "עם כובע של נוצות והינומה קטנה. אמרתי לה 'אני אוהב את הכובע שלך', והיא ענתה לי 'אני אוהבת את המעיל שלך'. וכך הכובע פגש את המעיל, והתאהבנו!". מעניין אם יש גם גברים ישראליים שאוהבים בחורות שמתלבשות כמו ליצן. מישהו פנוי באלנבי?

 

הפילוסופיה של דורית (או: בשביל מי אנחנו מתלבשות?)

אחד ממשפטי הפשיוניזם (מלשון פאשן!) שעלה בעיניי עם השנים לדרגת "פרייסלס" הוא משפט שאמרה דורית בר אור לכתב פנאי פלוס לאחר שזכתה בתואר המתלבשת הטובה ביותר של אותה השנה. בר אור, פילוסופית ארונות נערצת שכמותה, טענה שלחשוב שנשים מתלבשות בשביל להרשים גברים זה מגוחך. הרי את יכולה לדפוק פק"ל שאנל 255 על חולצת מיו מיו סנונית מקיץ 2010, אבל אם באותו הרגע תעבור כוסית עם ביקיני שחור מקולקציית "פלפל" 1995, כל הגברים יסתכלו עליה. נשים מתלבשות בשביל להרשים את החברים ההומואים שלהן, ובשביל לגרום לנשים אחרות לקנא.

 

האישה גאון. פשיוניסטיות אמיתיות מתלבשות כי הן פשוט מכורות לריח המתפרה הסינית הנפלא הזה של בגד חדש. ובאמת, הסיבה היחידה שלפעמים

 בא לי לדפוק דיאטת בלהות היא העובדה שבגדים נראים הורס רק על גוף כחשני. זיבי עודף כולסטרול, זיבי גברים שלא בזין שלהם להוציא אותי לסיבוב דאווין מול החבר'ה – הבאסה האמיתית שמעוררים בי משמניי היא העובדה שעונה אחרי עונה אני נאלצת לבהות בטרנדים החביבים עלי הולכים לעולם שכולו אלכסנדר מקווין ז"ל, מבלי שאוכל לקחת חלק מלא בחגיגה.

 

כן, אני חושבת שהיום אני יכולה להצהיר רשמית שאני מתלבשת אך ורק כי אני מאוד אוהבת בגדים. א-ו-ה-ב-ת. אני נמסה מול שעונים מוזהבים של "קסיו" כמו שאמא מתעלפת על כפות הרגליים של התינוק שלה. ממש אתמול ישבתי והרהרתי כמה נפלא יהיה עולם בו אוכל להיכנס להריון וללדת לעצמי זוג נעלי "סטיב מאדן" חדשות. בכלל, אלוהים, למה טרחת לצייד אותי בכל המכשור הנשי המתוחכם הזה, אם אני לא יכולה לעשות איתו משהו פשוט וראוי כמו ללדת סושי כשאני רעבה?!

 

אז רגע, באמת: אתם מכירים בחורים שאוהבים בחורות שמתלבשות כמו ליצן?

 

(נ"ב, בלואו ניסתה להתאבד שלוש פעמים במהלך חייה הפוטוגניים. בפעם השנייה, בשנת 2005, היא קפצה מאחד הגשרים בלונדון ופצעה את כף רגלה בצורה חריפה כל כך שהיא לא יכלה עוד לנעול עקבים עד סוף חייה. סוג של רגע מרפי מזוקק).

 

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דופקת הופעות לפרזנטציות של חברות לייבוא מגבות. יעל רגב
צילום: זיו שדה
לאשה בפייסבוק
מומלצים