שתף קטע נבחר

מנגל ביום השואה. ובט' באב?

כשחילונים לא מצליחים לכבד את ט' באב ופסח, וחרדים לא מציינים את יום השואה והזיכרון - חזון קיבוץ הגלויות נראה רחוק מתמיד. אליעזר היון חושש שבסוף ניאלץ להתנתק זה מזה

עוד לא הפציעה צפירת הדומיה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה וכבר מתפרסמות פה ב-ynet תמונות של צעירים חרדים חוגגים בליל יום השואה ב"נפנופי מנגל" ובמשחקי כדור ומצליחים להרתיח שוב את הלב החילוני הקולקטיבי שכה רגיש בימים אלו: "זלזול בוטה" הכריזה הכותרת בפירוש והטוקבקיסטים באופן אינסטינקטיבי כמעט - רעמו, גם עו"ד אורי רגב מ"התנועה לחופש דת ושוויון בישראל" מיהר לקבוע כי "הגיע הזמן שנבין שהם (החרדים) יורקים עלינו" וגם "יום השואה נקבע על ידי הכנסת ולפיכך חשוב הוא בעיניהם כקליפת השום".

 

אלא שגם אם נתעלם מהפרובוקציה הכפולה בה נקטו אותם נערי שוליים היוצאים לבלות בלילות ומתעדי העיתונות הנחושים, קשה יהיה להתעלם מהעובדה האמיתית כי לחלק מן החרדים האינטראקציה עם יום השואה אכן שונה לגמרי מזו של אחיהם החילונים.

 

אם לישראלי הפרטי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא תאריך סימבולי לגבורתם של לוחמי הגטאות והאדרת האתוס של היהודי הלוחם, הרי שלחרדי, גם אם הוא דור שני לניצולי השואה, מדובר ביום שאותו בחרה ממשלת בן גוריון של שנות השישים לקבוע באופן שרירותי כיום בו הוא אמור לזכור את יקיריו. העובדה שוועדת השרים התעקשה לייחד את היום לזכר גבורתו הפיסית של היהודי הלוחם ובחרה להתעלם מגילויי הגבורה הרוחנית של אותם קדושי שואה שביכרו לסכן את חייהם תמורת ערך של קיום מצווה, כמו גם ההתעלמות המשונה מהעובדה שאיכון התאריך חל דווקא בשילהי חודש ניסן שהם ימים של שמחה במסורת היהודית מבלי להתחשב בדעתו של החרדי הישראלי לא הפריעה לאיש כמו, אי העמידה הבלתי יהודית בצפירת הדומיה למשל.

 

רק שעצם האימפריאליזם ה'ציוני' לא אמור היה – מטבע הדברים - להפריע לאיש במדינה דמוקרטית בה זכותו של כל איש לחיות לפי באמונתו ועל פי תפיסת עולמו. אלא שבכל יום זיכרון לשואה כמו גם ימי זיכרון ושמחה אחרים כשנדמה שכבר אין צורך רלוונטי להעלות את הנושא מחדש צצים הריטואלים של העוינות, הפגיעה, והאשמה ההדדית של שני העמים היהודים החיים באותו מרחב כאילו מחדש: אל מול התהיה מדוע החרדים לא עומדים בצפירה עולה התגובה המאזכרת את הטיולים, ארועי הברביקיו ודהירות האופניים ביום הכיפורים הקדוש, וכאשר מוטחת הקובלנה על הפגיעה בחוקי המדינה משיבים החרדים בזעם אמיתי כי דריסת החוק האלוהי בארץ הקודש ברגל גסה אינה פחותה בחומרתה.

 

הקונפליקט הבלתי נגמר הזה אך מחריף משנה לשנה ולעתים נדמה שכמו השלום עם הפלסטינים - הוא מעולם לא יסתיים. שכן כל עוד בתלמודי התורה, בסמינרים לבנות, בבתי הספר הכלליים, בתיכונים ובאוניברסיטאות לא תהיה - כחלק מתכנית משרד החינוך - מודעות מובנית לתאריכים לאומיים משותפים כמו ימי הזיכרון או העצמאות לכל פרטיהם, ימי חגים שבתות וצומות (כולל צום גדליה האלמוני) לכל הלכותיהם קשה לצפות לאינטגרציה חרדית חילונית כאן בארץ הקודש.

 

ביום בו יהיו מסוגלים החילונים 'להתנהג יפה' ולהתאפק - לפחות ציבורית - בימים כמו יום כיפור, פסח, תשעה באב או בעת בה יוכל הצעיר

גם אם לא לעלוז ביום העצמאות או לבכות ביום הזיכרון, אך לפחות לא להיוותר אדיש מולם, להכירם ולכבדם הרי שהתקרבנו לחזון קיבוץ הגלויות האידיאלי. כל זמן שלחזון האוטופי הזה אין מימוש, ניוותר שוב עם שתי אפשרויות לא מלבבות. היפרדות דיכוטומית: שתי מדינות לשני עמים. כל עם ומגזר חוגג ואבל בארועיו שלו, החילונים יניחו לחרדים לצעוד בצפירה ולהתעלם מיום העצמאות וכו', החרדים לא יזעקו בכל פעם בה יתברר כי חנויות לממכר חמץ פועלות בחג הפסח או עוד ערוץ טלוויזיה משדר ביום כיפור, ובמלים אחרות – הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה.

 

האופציה האחרת היא המשך המצב הנוכחי השואף כאמור לסינתזה לא טבעית בין חלקי העם השונים –מנטלית - כל כך. בקונספט הזה ניתן לסכם, התקוטטויות היהודים, רק יימשכו. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ההילולה אתמול בגן סאקר
צילום: נועם מושקוביץ
הצפירה
צילום: גיל יוחנן
מומלצים