איתו הייאוש נעשה יותר נוח

הבמאי היהודי-אמריקני נוח באומבך אמנם מזוהה עם הקולנוע האמריקני העצמאי, האמנותי, האינטלקטואלי ודל התקציב, אבל זה לא מפריע לכוכבים ההוליוודיים לעמוד אצלו בתור. וכך אחרי לורה ליני וג'ף דניאלס שהופיעו ב"חיים בין השורות" וניקול קידמן וג'ק בלאק ב"מרגו בחתונה", הגיע תורו של בן סטילר, שמככב כעת ב"גרינברג".

סטילר אמנם לא היה ההשראה הראשונית לדמות של גרינברג - מוזיקאי יהודי ולוזר מתוסכל שנאלץ לעבוד כנגר ומנסה להתאושש ממשבר אישי, בעודו שומר על בית אחיו בלוס אנג'לס - אבל במהלך כתיבת התסריט, באומבך החליט להתאים את התפקיד למידותיו של הקומיקאי הפופולרי.

"במקור כתבתי את 'גרינברג' על מישהו שהוא בן 30 והתקשיתי מאוד לחשוב מי אני רוצה שיגלם אותו", גילה באומבך בן ה-40 בראיון שנערך בפסטיבל ברלין האחרון. "המשכתי לקוות שבן סטילר יהיה צעיר יותר בעשר שנים, ואז הוא יוכל להתאים לתפקיד. בסופו של דבר הראיתי את התסריט לבן, וחשבתי שאולי הוא יצליח להראות צעיר ממה שהוא באמת. בסוף עשיתי את הדמות מבוגרת יותר ושכתבתי את התסריט בהתאם לרעיון החדש הזה. זה שינה משהו, והתפקיד הפך למשהו שבן יכול לשחק. לכן אפשר להגיד שבן היווה קצת השראה לתוצר הסופי".

מה קסם לך בסטילר?

"אני חושב שבן מצחיק בצורה יוצאת דופן, אבל אהבתי גם את הסרטים היותר מאופקים שלו. רציתי מישהו מצחיק שיחייה את התפקיד ושיידע מתי הוא מצחיק גם אם הוא לא התכוון".

הקומיקאי הפרוע והתזזיתי הסכים אפילו לרדת במשקל ולהאריך את שיערו כדי להתאים את עצמו לתפקיד. התוצאה: סטילר נראה שונה לחלוטין מהלוק הרגיל שלו. "כשפגשתי אותו בפעם הראשונה שאלתי אותו אם הוא מוכן להאריך את השיער. לבן תמיד יש שיער קצר בסרטים, והרגשתי שלגרינברג צריך להיות שיער ארוך יותר. כמו כן, בן הוא טיפוס בריא ששומר על כושר, ולא חשבתי שגרינברג צריך להראות ככה. אז עודדתי אותו להשיל קילוגרמים אחדים ממשקלו".

זאת לא הפעם הראשונה שכוכבים ידועים מאמצים מראה שונה לחלוטין מהתדמית המקובלת שלהם בסרט של באומבך. "אני לא מנסה בכוונה לגרום להם להיות שונים ממה שהם בדרך כלל", מסביר הבמאי. "פשוט יש לי חזון מאוד ספציפי של איך אני רוצה שהדמויות ייראו. במקרה של ניקול קידמן ב'מרגו בחתונה', ידעתי שאני רוצה שיהיה לה שיער שחור ארוך ומסודר. ולג'ף דניאלס הצעתי שהוא יגדל זקן לכבוד 'חיים בין השורות', והוא אכן השתנה בזכות הזקן. לדעתי זו דרך טובה בשביל השחקנים למצוא את הדמות ולהזדהות איתה".

אני כאן בגלל אשתי

"גרינברג", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין ה-60 ומגיע אלינו עכשיו, מתרחש בלוס אנג'לס המתפקדת כדמות ראשית בעלילה. "המקומות בהם צילמנו היו בעלי משמעות אמיתית בשבילי - רחובות שאני מכיר, מסעדות שאני הולך אליהן", מעיד באומבך, ניו יורקי מובהק מבטן ולידה.

"חשבתי שאשמח להראות את לוס אנג'לס בדרך שבה אני רואה אותה, ולהכניס לסרט את מה שבעצם אישי במקומות האלה בשבילי. אשתי ושותפתי ליצירת 'גרינברג' היא השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, והיא גדלה בלוס אנג'לס ובגללה התחלתי להכיר את העיר הזאת בצורה שונה. בעבר נהגתי לבוא להוליווד רק בגלל העבודה וגרתי רק במלונות, אבל בעזרת ג'ניפר ראיתי את העיר כמישהו שממש גדל שם. ועכשיו, יש לי בלוס אנג'לס אפילו מקום משלי".

מתוך "גרינברג". להראות את לוס אנג'לס שלי

ראוי לציין ש"גרינברג" שונה לגמרי מרוב הסרטים שנעשו על לוס אנג'לס. "רציתי להציג אותה כעיר שאנשים חיים ועובדים בה, עיר נושמת. לא רק עיר של תעשיית סרטים. אגב, גרינברג לא יודע לנהוג ולכן כשהוא מגיע מניו יורק ללוס אנג'לס, הוא נאלץ להיעזר בחבריו שמסיעים אותו. גם אני לא נוהג, וזה מאוד קשה להסתדר בלוס אנג'לס בלי מכונית. בעקבות 'גרינברג' התחלתי לקחת שיעורי נהיגה. בסוף עוד יהיה לי רישיון, וזה סוף טוב לסרט".

הסרטים שלך בדרך כלל אוטוביוגרפיים. אז אפשר למצוא דמיון בינך ובין גרינברג?

"בהחלט, אבל קשה להסביר זאת. אני מאוד מתעניין בנושא של שינויים ותקופות מעבר בחיים של אנשים, וכשהתחלתי לכתוב את 'גרינברג' ואנשים שאלו אותי על מה אני כותב אמרתי שאני כותב על מישהו שעובר משבר ולא יודע את זה. גרינברג הוא מישהו שעדיין כלוא בעצמו.

"אני גם מאוד מתעניין בדמויות שמבינות את המקום בו הן נמצאו ויש להן מושג איך הן רוצות ששאר העולם יראה אותן. המצב שבו המציאות מנוגדת לאיך שהן רוצות להיות או לאיך שהן רוצות שיראו אותן מעניין אותי. זה מאבק שהרבה אנשים עוברים. אני חושב שהסרט מטפל בעובדה שזה בסדר להיות מי שיצאת, ולא מי שאולי רצית להיות בעבר. ובגלל זה אני אוהב את הסרטים של הבמאי הצרפתי אריק רוהמר כל כך. גם הם מטפלים בנושאים האלה".

כשצפיתי ב"גרינברג" לא יכולתי שלא לחשוב על סרטי החופשה של רוהמר, ועד כמה היוצר הזה מהווה עבורך מקור השראה.

"בצעירותי ראיתי את הסרטים של רוהמר, אבל לא הייתי מסוגל עדיין להעריך אותם. לפני עשר שנים בערך הייתי בפסטיבל בניו יורק שהציג מסרטיו ולא יכולתי להפסיק ללכת אליהם. כולם גרסאות של כמעט אותו הנושא. אבל הנושא אף פעם לא מעייף, גם כיוון שרוהמר טיפל בו בדרך מאוד מיוחדת".

בסרט "חקירה באפלה" של הבמאי ארתור פן, ג'ין הקמן אומר "פעם ראיתי סרט של רוהמר. זה היה קצת כמו לעקוב אחר צבע שמתייבש על הקיר". מה אתה חושב על הציטוט הזה?

"אתה יודע מה מצחיק אותי? אבא שלי, הסופר ומבקר הסרטים ג'ונתן באומבך, נהג להשתמש המון בביטוי הזה - אבל לא על רוהמר, כי הוא אהב אותו. הלכתי פעם עם חבר לראות את 'סיפור חורף' של רוהמר, וכשיצאנו מהאולם החבר אמר שזה היה כמו לצפות בצבע מתייבש. ולא היה לו שום מושג על הציטוט מ'חקירה באפלה'".

אתה חושב שככה מרגישים הצופים בסרטים שלך?

"אני מאוד מקווה שלא. זה אולי דומה יותר לצפייה בדשא צומח".

מתוך הסרט. מאבק בזהות העצמית

ב"גרינברג", באומבך מושפע לא רק מרוהמר. הוא גם נוטל השראה מספרות אמריקנית. "יש לא מעט רומנים של יוצרים כמו פיליפ רות', סול בלו וג'ון אפדייק

שכותבים על דמויות בנקודות משבר בחייהן, ובהרבה מהמקרים הם משתמשים בשם של הדמות בתור השם של הספר - למשל 'פורטנוי' או 'ראביט'.

"חשבתי שיש דרך לעשות זאת בצורה קולנועית טהורה - גם גרינברג נמצא במשבר וגם הוא בעצם נאבק בזהות העצמית שלו, בכל המובנים. גרינברג הוא יהודי, אבל הוא לא מחויב לזה. הוא כאילו חצי יהודי, וזו עוד אחת מבעיית הזהות שלו. אהבתי את השם גרינברג. זה שם המשפחה שלו, וזה שם יהודי, אבל הוא לא יכול לקחת בעלות עליו לגמרי בעצמו. זה גם נשמע כמו שם של מקום. אפשר לבקר את גרינברג. אלו היו המחשבות שרצו במוחי".