שתף קטע נבחר

במותו ציווה לי אבא סמל סטטוס - יתום מלחמה

"שלום, אני אומר כילד לאותו מבוגר, השוזר את השאלות הרגילות, הבנאליות, שכל אדם שואל – כולם חושבים שחייבים לשאול – מה עושה אימא? מה עושה אבא? ואז אני מכניס לו, לבנאליות שלו, את הבומבה – אבא... אבא מת. נפל ביום כיפור"

במותו ציווה לי אבא את סמל הסטטוס – יתום מלחמה.

 

ולא, אין לזלזל בסמל הסטטוס הזה, כילד:

סמל סטטוס השומר מקום של כבוד בטקסים של בית הספר. סמל סטטוס המבטיח כי ביום הזיכרון, איני הולך לבית הספר, להבדיל מכל האחרים, כי יש לי טקס בבית הקברות...

 

כן, יש לי אבא מת. תמיד היה. תמיד יהיה. הדבר הכי טבעי בעולם לי, ילד קטן בן שש, כאשר עמדתי בכיתה א', וכל ילד אמר את שמות הוריו, היה לציין את המילה ז"ל ליד שם אבי.

 

בלי עצב, בלי דמעות – פשוט, באופן טבעי.

 

היה אפילו פן משעשע בידיעה מה הולך לקרות בשיחה הראשונה עם אדם שאינו מכיר את סמל הסטטוס הזה, שלך.

 

שלום, אני אומר כילד לאותו מבוגר, השוזר את השאלות הרגילות, הבנאליות, שכל אדם שואל – כולם חושבים שחייבים לשאול – מה עושה אימא? מה עושה אבא?

 

ואז אני מכניס לו, לבנאליות שלו, את הבומבה – אבא... אבא מת. נפל ביום כיפור.

 

ואני כבר יודע שזה מגיע. המבט הנבוך, של מי שאינו יודע מה לומר כעת, כיצד לנחם אותי, בו בזמן שאיני זקוק לכל נחמה ממנו.

 

"אני מצטער," הוא אומר בקול שקט.

 

ואני, בנימה קלילה, מחלץ אותו ממבוכתו – זה בסדר, אני מחייך חיוך רגוע.

 

אני, הזיכרון החי

לא חסרת לי כילד אבא, והרי תמיד היית שם – בי, בתוכי.

 

אני, הזיכרון החי, המהלך, הנושם לך, הגיבור הנופל. כך דואגים כולם להזכיר לנו, היתומים.

 

סבתא, שבכל ליטוף שלה על לחיי נקוות הדמעות בקצה עיניה, ודוק של עצבות מעטר את שפתותיה.

 

אימא, המביטה בילד הקטן, וזוכרת את אביו מביט אליה דרכו. וכך הלאה, והלאה – הדודות, הדודים, חברי המשפחה מהתקופה האחרת, התקופה שלו, שבה הוא חי.


אבא שלמה כהן ז"ל. "האם אגיע למקום שבו דרכת אתה, בנעליך?"

 

והרי, אין רואים בי, בילד, זיכרון לאדם רגיל. לא... אני זכרו של אדם מושלם. גיבור מערכות ישראל, שבחייו רק דברים טובים עשה. איש טוב, עדין, שכל הסובבים אותו לא חדלים מלהלל את זכרו.

 

היום, ממרום שנותיי, אני יכול להבין את זה. כילד, אינך מבין כיצד יכולת אתה, הקטן, על כל אי מושלמותך כבן אנוש, להיוולד לאדם כה נשגב.

 

ואתה משתדל. מתאמץ לעמוד בציפיות של הסובבים אותך. להיות הוא...ולהיות אתה. לעמוד במשימה כבירה, אדירה, וברור שאינך יכול לעמוד בה, ואינך צריך...

 

ובגיל 13, בבר המצווה, אני מתחיל לחוש... לא חסר... יותר תהייה, איך היה אילו היית איתי. אם אתה היית מלווה אותי לעלייה לתורה, ולא סבא או אימא.

 

ועדיין, לא חסרת לי.

 

ואחר כך צבא, וטיול, ומהילד גדל גבר, גבר שתוהה, האם יצליח להגיע לגיל 27? פתאום, משום מקום, ככל שזוחלות השנים קדימה, הזדחלה גם התהייה, האם אגיע למקום שבו דרכת אתה, בנעליך?

 

ואז מגיע גיל 27. ואני עומד מול המצבה המוכרת כל כך, שחרות עליה "בן 27 בנופלו", מביט אל הקבר, ומהנהן לעצמי, בתוכי, בשקט – אבא, עכשיו אחווה שנים שלא זכית לחוות. ותחושה של חסר קל מזדחלת ללב.

 

ואז, היא נולדה. הבת שלי, ושאלה חדשה נושנה שבה לנקר במוחי... עוד שנה וחצי למועד הגורלי. ובחלוף שנה וחצי, אני יודע שהנה, שברתי את מחסום הארון.

 

ואתה – חסר.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים