שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כשאבא דרש ממני סקס - נכנעתי"
    גילוי עריות, נסיון התאבדות, אנורקסיה ועוד הביאו את קתרין הריסון להפוך לסופרת מצליחה כנגד כל הסיכויים. בראיון מיוחד, רגע לפני שהיא נוחתת בארץ, היא אומרת: "הכתיבה היתה הדרך שלי להתגבר על הפצעים"

    לפני יותר מ-13 שנה פירסמה הסופרת האמריקאית קתרין הריסון את אחד הספרים היותר מטרידים שיצאו לאור בעשורים האחרונים. הספר, שנקרא "הנשיקה" (עם עובד), הוא למעשה ממואר – ספר זכרונות שמתאר את סיפורה האישי של הריסון. היא אמנם פירסמה לפניו שלושה רומנים, אבל רק "הנשיקה" הוביל לפריצת דרך בקריירה הספרותית שלה, והכה גלים בעולם כולו.


    הריסון. חתומה בנשיקה (צילום: ג'ויס רביד)

     

    "הנשיקה" מתאר את מערכת היחסים של הריסון עם אביה, וליתר דיוק את הרומן שהתנהל בינה לבין אביה הביולוגי במשך כמה שנים. הוריה התגרשו כשהיתה בת פחות משנה. היא גדלה אצל סבה וסבתה, הורי אמה. האם עברה לגור בדירה משלה, התנכרה לבתה ושקעה בענייניה הפרטיים. הריסון גדלה אצל הסבים שמוצאם יהודי. אמה של הריסון התנצרה והעבירה גם את בתה אל חיק הנצרות.

     

    את אביה ראתה הריסון פעמיים בילדותה – פעם כשהיתה בת חמש, ופעם נוספת כשהיתה בת עשר. היא גדלה והחלה ללמוד בקולג', וכשהיתה בת 20 אירגנה אמה מפגש נוסף עם האב. הריסון נסעה לקחת אותו משדה התעופה, ושם החל הסיפור. בת 20, אחרי ניסיון התאבדות ואנורקסיה מתמשכת, גילתה הריסון לראשונה בחייה מישהו שאוהב אותה, שבאמת מתבונן בה. אביה, שבינתיים הפך לכומר ולמד לדוקטורט בתיאולוגיה, הקים משפחה חדשה. מיד עם נחיתתו נוצר משולש רומנטי בין האב, האם והבת.

     

    לא כולם האמינו לה

    הריסון מתארת את השתלשלות האירועים בצורה מדויקת, חסרת פאתוס, מתוך פריזמה פסיכולוגית-פרוידיאנית, שמשאירה הרבה מקום לניתוח המשולש האדיפלי המבעית הזה. "הנשיקה" הוא ספר שמעורר אי נוחות רבה בקוראיו, לרבות מבקרי הספרות, שלא עברו עליו בשתיקה. לא כולם אהבו אז את הספר, חלקם אפילו תקפו אותו ולא האמינו לסיפור שהיא מספרת. מאז פירסמה הריסון עוד שורה של ספרים, שניים מהם ראו אור בעברית – "כיסא הקשירה" ו"אשה כלב-ים" (עם עובד).

     

    בשבוע הבא תבקר הריסון בישראל, במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים. היא תיפגש לשיחה עם גדי טאוב ביום שני (3.5) ב-19:00, וב-21:00 תשתתף באירוע נוסף, "בין השורות", במועדון "צוללת צהובה" בירושלים, ביחד עם הסופרת סופי אוקסנן, ועם רונה קינן ומרב מיכאלי.

     

    "יצא לי לקרוא את 'הנשיקה' לפני כמה שנים כשהוא יצא במהדורה מחודשת בארצות הברית", מספרת הריסון בראיון טלפוני מביתה שבניו יורק. "אני חושבת שבזמנו ניסיתי לכתוב אותו בצורה הכי אחראית שאני יכולה. זה סיפור שהתבשל אצלי במשך הרבה שנים ובסופו של דבר הייתי חייבת לכתוב אותו, כבר היתה לי פרספקטיבה כשישבתי לכתוב אותו.

     

    "אנשים הגיבו לספר בעוצמה. לא תמיד זה היה קל, גם מבחינת הביקורות. הוא היה מאוד קונטרוברסלי, וזה קצת הימם אותי בהתחלה. זה גרם לי להתפכח מכל מיני אשליות שהיו לי בנוגע לעולם הספרות. אבל לא הייתי כותבת אותו אחרת".

     

    יש דברים שאפשר להעז ולכתוב רק בגיל צעיר, או להיפך, רק בגיל מבוגר?

     

    "באופן בסיסי אני אדם שלא איכפת לו מה אחרים חושבים עליו, אז כנראה זה לא באמת משנה באיזה גיל כותבים. איכפת לי מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, אבל אין לי שליטה על מה הציבור הרחב חושב עלי. היה לי חשוב לכתוב ספר שיהיה לי נוח איתו, אז אף פעם לא העסקתי את עצמי באיך הוא ייראה לאחרים".

     

    את מרגישה שאת חייבת את הקריירה הספרותית שלך לפצע הזה של הילדות והנעורים שלך?

     

    "קרוב לוודאי שכן. לא בטוח שבלעדיו הייתי הופכת לסופרת, בגיל 16 או 17 רציתי להיות רופאה. אבל הבנתי די מהר את חשיבות המלים בשבילי. הכתיבה היא דרך להבין את עצמי, את האחרים, את העולם. זה גם מה שאיפשר לי להתגבר על הטראומות.

     

    "אבל אני לא חושבת שאפשר לעשות רדוקציה לילדות שלי ולהגדיר אותה רק כפצע. היתה לי מערכת יחסים מייסרת עם אמי, שבעצמה היתה ילדה כשנולדתי, ולא היו לה אינסטינקטים אימהיים. הסבא והסבתא שלי היו אנשים נפלאים, והיו להם חיים מרתקים".

     

    הכתיבה ככלי חיוני להבנת העולם

    "סבתי, בעצמה מספרת-סיפורים מופלאה, נולדה בשנגחאי, והיא סיפרה לי הרבה על השנים 1900-1925 שבהם היא חיה בשנגחאי. זה שימש השראה לרומן שלי 'כיסא הקשירה'. סבי סיפר לי על נעוריו באלסקה, שם הוא עבד בחברת הרכבות. זה שימש השראה ל'אשה כלב-ים'. המקומות האלה נשארו חלק מהנוף הפנימי שלי, והשתמשתי בהם כלוקיישנים לרומנים שלי.

     

    "הייתי בת יחידה שגדלה עם אנשים שהיו בני 62 ו-71 כשנולדה, הייתי ילדה בודדה וקראתי כל הזמן. כשהגעתי לתיכון כבר היה לי קל להשתמש בשפה ובנרטיבים, אבל לא ציפיתי מעצמי להיות סופרת. הכתיבה הפכה בהדרגה לכלי חיוני בשבילי להבין את עצמי ואת העולם. הזדקקתי לה כדי לנווט את חיי, והצטרכתי אותה כדי להתייחס לאמי ולאבי – שתי נוכחויות הרסניות בחיי".

     

    איך לומדים לסלוח?

     

    "זו שאלה לא פשוטה. לסלוח זה לא בהכרח אומר שאתה חוזר להעריך או לכבד את האדם שפגע בך. זה יותר קשור בך, אם אתה חי טוב עם עצמך, קל יותר לסלוח. היו לי תקופות בחיים שהייתי מלאת סלחנות וחמלה, והיו תקופות שהיה לי קשה יותר. הסליחה היא דבר מסתורי".

     

    הריסון נולדה ב-1961 בלוס אנג'לס, קליפורניה. היא סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית ובתולדות האמנות באוניברסיטת סטנפורד, ותואר שני באמנויות באוניברסיטת לואה. היא מתגוררת היום בניו יורק עם בעלה, הסופר והעורך הספרותי קולין הריסון, ושלושת ילדיה. ששה רומנים פירסמה עד כה, ועוד ששה ספרי עיון.

     

    יש לך קשר לשורשים היהודיים שלך?

     

    "כן, זה חלק ממני. הסבא והסבתא שלי באו שניהם מבתים יהודיים אורתודוקסיים. סבי דיבר יידיש. אבל הם היו אנשים חילונים לגמרי. יש לי כמה קרובי משפחה יהודים בניו יורק, ומי יודע, אולי גם בישראל. שם המשפחה של הסבא היה ג'ייקובס, ושם המשפחה של הסבתא היה בנימין".

     

    נטולת פחד

    אחד ממבקרי הספרות הגדיר פעם את הריסון כ"אחד ממספרי-הסיפורים הכי נטולי פחד שכותבים היום". האם היא מסכימה להגדרה? "זו בוודאי לא הדרך שבה אני חווה את הדברים", היא צוחקת. "יש לי הרבה פחדים, ואני קרוב לוודאי מתמודדת אתם ובוחנת אותם דרך הכתיבה.

     

    "אולי ההגדרה הזאת קשורה לכך שבאמת לא איכפת לי מה חושבים עלי כאדם. איכפת לי כמובן מה חושבים על הכתיבה שלי. גדלתי מתוך ניסיון לרצות אנשים, במיוחד את אמי, והרצון שלי לרצות ולהיות אהובה הוביל אותי למקום כזה, שכשאבי דרש ממני יחסי מין נכנעתי לדרישות שלו.

     

    "אני מאמינה שהיחסים עם אבי פירקו את הילדה שהייתי, והתוצאה של זה היא לא בהכרח רק שלילית, כי נאלצתי להקים את עצמי לתחייה. האדם שיצא מכל החוויה הזאת הבין שיושר הוא תוצאה של להיות אמיתית עם עצמך, עם מה שאת יודעת שנכון, לא עם מה שאחרים חושבים שנכון.

     

    "לכתוב את 'הנשיקה' היה הדבר הנכון לעשות מבחינתי כאדם, וכסופרת. לכתוב על מה שקרה היה האמצעי היחידי בשבילי להבין את זה. מאחר שגילוי עריות הוא חלק מהקיום האנושי – בהיקף הרבה יותר רחב ממה שנדמה – זה ראוי לחשיפה בספרות. אולי אפילו נחוץ לחשוף את זה, היות שלאף אחד לא נוח לדבר על זה. הרי בדיוק לשם כך נוצרה הכתיבה – לטפל בדברים שאתה לא מדבר עליהם במסיבות קוקטייל".

     

    אולי רואים בך סופרת אמיצה גם כי את מרבה לכתוב על ענייני מין ואירוטיקה?

     

    "אני לא נרתעת מלעסוק בנושאים האלה, אני אפילו נהנית מזה. זה קשור לתפיסה שלי את הכתיבה. אני נמשכת תמיד לנושאים שאנשים לא ממהרים לחשוף, מין, מוות. הרומן שאני כותבת בימים אלה כולו עוסק במין ומוות".

     

    את קרובה מאוד לעולם הפסיכולוגיה. ההסתכלות שלך על מצבים אנושיים היא הרבה פעמים דרך פריזמה פסיכואנליטית מובהקת.

     

    "אני מוצאת את העולם הזה מדהים, ולי עצמי היתה התנסות מוצלחת בטיפול פסיכואנליטי, שהשפיע השפעה עצומה על חיי. אחר כך כבר התחלתי ללמוד את הנושא בעצמי, לא במסגרת אקדמית פורמלית, אבל קראתי הרבה ספרי פסיכולוגיה. אני מאמינה בתרפיה דרך שיחות. כשטיפול הוא טוב – אז הוא מצוין".

     

    את מלמדת כתיבה בסיטי קולג', ומנחה תלמידים בכתיבת ממוארים. מה העצה מספר אחת שלך למי שרוצה

    לכתוב את סיפורו האישי?

     

    "אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי אומרת לתלמידים הכי הרבה זה – תפסיקו לחשוב. אל תפחדו לכתוב רע. תכתבו ואחר כך תקראו את זה שוב. הרבה אנשים מנסים לתאר סיפורים משפחתיים מסובכים או מערכות יחסים מסוכנות. כתיבה היא קודם כל לספר סיפור, וזה הדבר הראשון שצריך לעשות. אחר כך אפשר ליצור בו מניפולציות ולטפל בסיפור.

     

    "אני מכירה את זה גם מעצמי וגם מהתלמידים שלי, שאדם שם מחסומים לעצמו, חושב יותר מדי, ביקורתי מדי. מה אמא שלי תחשוב כשתקרא את זה. למה אני כותב בזמן עבר ולא בהווה. הם כל הזמן שואלים אותי ומה אם. אני אומרת להם – אתם היחידים שמכירים את הסיפור שלכם, אל תשבו ותחכו למשפט המושלם, כי הוא לא יבוא לעולם. אל תפחדו. פשוט תכתבו".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הריסון. לא איכפת לי מה חושבים עלי
    הנשיקה. מעורר אי נחת
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים