רזון גואל

כל בחורה מכירה לפחות אחת כזו: הרזה הטבעית, או בקיצור – ר"טית. זו שאת לא יודעת אם לחנוק אותה מקנאה או מתחושת אי צדק. קשה להאמין שבעידן כמו שלנו, שבו חצי מנשות העולם עסוקות בספירת קלוריות והחצי השני טרוד בניסיונות נואשים להיפטר מהן, יש גם כאלה שלא מנסות להשיל כמה קילוגרמים, פשוט משום שמעולם לא היו צריכות. הן משתחלות למידה 36 תוך כדי טחינת בורקסים והמושג "דיאטה" נשמע להן כמו ביטוי בקוריאנית.

רובנו מצקצקות בפקפוק מול הר"טיות, בטוחות שהן מרעיבות את עצמן או סתם אוכלות הרבה פחות מכפי שהן טוענות. אבל המציאות קצת אחרת: רוב הבנות האלה פשוט התברכו בגנטיקה מעולה ובחילוף חומרים מהיר. הן באמת נולדו רזות. ויש גם כמה כאלה שמכירות מקרוב את המושג "רזה מדי" והיו מוכנות להתחלף בשנייה עם כל אחת שמצליחה להעלות שני קילוגרמים בשבוע, כדי להתענג על גזרה קצת יותר נשית ומלאה.

הר"טיות לא יכולות לשלוט בכך שהן לא משמינות - הן לא סובלות מבעיה גופנית או פסיכולוגית, הן אוכלות הכול והרבה, אך מתמודדות עם לא פחות שיפוטיות ודעות קדומות מכל בחורה שנמצאת בצד השני של הסקאלה וסובלת מעודף משקל. אז אפשר לקנא בר"טיות על הפיגורה הדקיקה והיכולת לבלוס כל מה שמתחשק להן, ואפשר גם להציג לשם שינוי את התמונה האמיתית, שהיא לא בהכרח גן של שושנים (או גבעולים, במקרה שלהן).

נשאר עוד בורקס?

נתחיל ממקור הקנאה של כולנו: הר"טיות אוכלות ה־מ־ו־ן ולא משמינות. טוב, אולי רק קצת לפעמים, אבל גם אז הן עדיין נשארות בגדר רזות ורזות מאוד. הן לא סופרות קלוריות, רובן שכחו את המשקל הביתי עמוק בבוידם ואפילו לא יודעות לנקוב במשקלן המדויק. "אני אוכלת אוכל בריא", אומרת רעות דדון (26), סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, 1.75 מטר על 55 ק"ג. "גם אם אני אוכלת ג'אנק בכמויות, אני לא משמינה. בחיים לא ספרתי קלוריות ולא הרגשתי שאני צריכה להיזהר לא לאכול משהו כדי לא להשמין".

אפרת אנזל (34), שחקנית ומנחת טלוויזיה עם 48 ק"ג שמתפרסים על 1.65 מטר, לא רק מרשה לעצמה לאכול מה שבא לה, היא אפילו בשלנית דגולה עם הבנה קולינרית מעמיקה. "אני משתדלת לאכול בריא, אבל בסופו של דבר אוכלת מה שבא לי. אף פעם לא הקדשתי מחשבה לקלוריות או משהו כזה".

גם רינת (שם בדוי), 25, סטודנטית ממרכז הארץ בגובה 1.60 מטר, לא יודעת כמה היא שוקלת כי לא באמת אכפת לה, אבל תאמיני לנו - היא מאוד רזה. היא מתוודה על אכילה בלי הגבלות מיוחדות עם ארוחות שכוללות בשר, סטייקים, מתוקים ומאכלי ים בלי הגבלה: "אני לא מוטרדת מהשמנה ואפילו לא יודעת כמה

 קלוריות יש בכל מאכל. אני נהנית מאוכל, במיוחד מג'אנק, וכיף לי שאני לא צריכה להתחשבן. בצבא העליתי 12 ק"ג, לא מעט עבורי, אבל הורדתי אותם צ'יק צ'ק כשהשתחררתי".

כן, אנחנו יודעות מה עובר לך בראש: כמה זה לא פייר, ואיך יכול להיות שבנות מסוימות יכולות לאכול מה שבא להן ואחרות צריכות להיאבק במשקל עודף כל חייהן. "יש מרכיב גנטי חזק מאוד שקובע את משקל היעד של האדם, ויש הרבה מאוד גנים שמעורבים בתהליך הזה", מסביר את פרופ' יוסי מאירוביץ', אנדוקרינולוג בכיר במכון האנדוקרינולוגי ב"שניידר" וסגן מנהל רפואי ב"כללית שירותי בריאות" במחוז דן, פתח תקווה. "בהתאם לכך, יש אוכלוסיה ספציפית של אנשים שמשקל המטרה נמוך אצלם והם יהיו במשקל נמוך כל חייהם, כשאין ברקע כל פתולוגיה או מחלה. זהו מצב גנטי שאי אפשר לשנות".

למעשה, התשובה נעוצה בגנים: לא מפליא לגלות שלבנות רזות יש משפחה רזה, הורים רזים ואחים רזים. מחקרים שונים בתאומים גילו שכשמפרידים תאומים לסביבות שונות ולכאורה לתזונה שונה, בסופו של דבר המשקל שלהם יהיה זהה. בריג'יט כוכבי, ראש צוות דיאטניות ילדים ומתבגרים בבית חולים "ספרא" לילדים, מרכז רפואי ע"ש שיבא, מסבירה: "מדובר באנשים עם גנטיקה של רזון במשפחה, כשכל המשפחה רזה ואף פעם אין עיסוק במשקל. זהו רזון שמתבטא לאורך השנים, ומבחינה התפתחותית ובריאותית הכול תקין. במקרים רבים חילוף החומרים הבסיסי של האנשים האלה גבוה יותר".

עוד פלוס רציני שמגיע עם הרזון הטבעי הוא ארון הבגדים. בזמן שרובנו עולות ויורדות במשקל בזיגזגים לאורך החיים ומדלגות בין כל מיני מידות, לבנות רזות אין בעיה כזו. "הכיף האמיתי הוא שכל הבגדים בארון תמיד עולים עליי", אומרת אנזל, "בהיריון היה לי מאוד מוזר שפתאום הבגדים קטנים עליי, זאת תחושה לא מוכרת עבורי".

ואין להן גם בעיה למצוא בגדים חדשים – ככל שהמידות בחנויות הולכות ומצטמקות, למורת רוחן של רוב הנשים בעולם, הר"טיות דווקא מבסוטיות מהעניין. "זה כיף שכל בגד נראה טוב עלייך כמו שהמעצב היה רוצה שהוא ייראה", אומרת אנזל. "לא צריך אף פעם לטשטש מקומות מסוימים בגוף".

את בכלל אוכלת?

אבל כמו שהבטחנו, לא הכול נוצץ בממלכת הר"טיות. במיוחד לא בחברה חטטנית כמו שלנו, שבאופן אוטומטי חושדת שכל בחורה רזה סובלת מסוג כזה או אחר של הפרעת אכילה. גילי כ"ץ בן שפר, פסיכולוגית מתמחה בילדים ונוער, מסבירה: "הסטטיסטיקות של הפרעות האכילה בחברה המתועשת עלו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים. זו הסיבה שגורמי סמכות כמו רופאים ומורים חושדים בהפרעות אכילה אצל נערות עם רזון טבעי, כשלמעשה אין כל בעיה רגשית ברקע".

זה אפילו קרה פעם למרינה (שם בדוי), 31, 1.67 מטר על 47 ק"ג. "בבית הספר הייתה מורה שהעבירה שיעור שלם על אנורקסיה, וכל השיעור נעצה בי מבטים כאילו אני מוקד הבעיה. אני חושבת שהיא פשוט דאגה לי, אבל אחרי השיעור פניתי אליה והסברתי לה שאני לא אנורקטית. גם עם החברים שלי זה לא היה פשוט: הייתי חלק מקבוצה גדולה ומגובשת של חבר'ה, שליוותה אותי מבית הספר עד אחרי הצבא. מצד אחד זה היה כיף, אבל בכל מה שקשור לרזון זה היה מעיק.

 כל הזמן קיבלתי הערות מעליבות בנושא. דווקא כשיצאתי מהקבוצה הזאת והכרתי אנשים אחרים, התחלתי לקבל יותר מחמאות וביקורת בונה".

אם יש מישהי שמכירה מקרוב את התגובות הלא תמיד מפרגנות של החברה לר"טיות, זו כנראה אנזל. היא כבר מזמן התרגלה לקרוא טוקבקים מסוג "אפרת אנזל אנורקטית" ו"את בכלל אוכלת?". "אנשים מרשים לעצמם לומר לאנשים רזים מה שהם לא היו מעזים לומר לאנשים שמנים", היא מסבירה. "אמירה כמו 'יו, את נורא רזה, את פשוט נראית נורא' נשמעת כמו מחמאה, אבל היא ממש לא".

גם רעות מודה שתמיד מסתכלים עליה בחשד, למרות שהחברים שלה יעידו על קיבולת מרשימה של ג'אנק פוד וממתקים לרוב: "באירועים תמיד בודקים את הצלחת שלי ומשמיעים הערות כמו 'זה כל מה שאת אוכלת?'", היא מספרת. "ואם אני אוכלת טוב, אז חייבים להעיר 'את רזה, את יכולה להרשות לעצמך, זה לא מדאיג אותך'. לפעמים אומרים לי בצחוק 'טוב, את בכל מקרה מקיאה הכול אחר כך'".

למעשה, הפרסומים בתחום הפרעות האכילה כל כך מציפים את אמצעי התקשורת, שכל אחת מאיתנו מרגישה לפעמים שהיא צריכה לעזור באבחון של נערות חולות, גם אם הן בריאות לחלוטין. רינת זוכרת אנשים שגרמו לה להרגיש שיש משהו פתולוגי וחולני במראה שלה: "תמיד דאגו שמשהו לא בסדר איתי. בשנה א' ללימודים באוניברסיטה החברות שלי הושיבו אותי לשיחה רצינית, ואמרו לי שהן מודאגות ממני כי אני במצב לא טוב ומזיקה לעצמי. כל מי שמכיר אותי יותר מדקה אחת יודע שזאת לא הבעיה ושאני אוכלת המון, אבל בכל מקום חדש אני צריכה להסביר את עצמי שוב ושוב. אם הייתי שוקלת 120 קילו, לא היו פותחים את הפה. זאת חוצפה, כי מדובר בנושא אישי מאוד".

לדברי בן שפר, בנות רזות צריכות להסביר את עצמן כל הזמן מול החברה ולתרץ את הרזון שלהן - תחושה מאוד לא נעימה, במיוחד בגיל ההתבגרות. "ההבדל בין בחורה רזה באופן טבעי לאנורקטית הוא גם בתחושתה מול הערות החברה", היא אומרת. "אם תגידו לבחורה אנורקטית 'את אנורקטית', זה ייתן לה תחושה טובה ומחזקת. לעומת זאת, הבנות הרזות טבעית לא רואות בכך הישג ולא מוצאות בכך כל סיפוק, להפך - זה מטריד אותן יותר משום שזה מצב שנכפה עליהן".

לפעמים, ההערות הכי פחות מפרגנות מגיעות דווקא מהחברות של הר"טיות. "הבנות הרזות משקפות לחברותיהן מודל, אפילו שהן לא מתכוונות, וכך הן הופכות למושא לקנאה", אומרת בן שפר. "נשים אחרות עלולות לגרום להן לחוש שאינן נראות טוב בגלל ההשלכות של התסביכים והפנטזיות שלהן".

"לנשים יש נטייה להעביר ביקורת לא בונה", מוסיפה מרינה. "למשל, לא פעם אמרו לי שאני שטוחה, למרות שיש לי חזה מאוד יפה. נשים ללא ספק חזקות יותר בהערות מהסוג הזה".

ניקול שרון (27), מאמנת כושר אישית ברשת "גרייט שייפ" ושחקנית כדור עף, יודעת בדיוק על מה הן מדברות. ממרומי ה־1.75 מטר (ורק 60 ק"ג) שאחוז ניכר מהם - אם את שואלת אותנו - הם שרירים, היא מספרת: "ב־2006 השתתפתי

 בתחרות מלכת היופי, וזו גם הייתה השנה שבה קיבלתי את רוב ההערות על הרזון שלי. היום, חברה טובה מאוד שלי כבר לא חברה, בגלל התסכול שהיה לה על המראה החיצוני שלי. פתאום היא החליטה שלא מתאים לה להיות לידי. זאת הייתה חברה של שנים שכנראה הרגישה מקום שני, בעוד אני תמיד הייתי מקבלת מחמאות ופרגונים. לא אחת ראיתי אותה מתבאסת ומעקמת פרצופים, והפרגון שלה לא היה אמיתי. גברים היו תמיד אמיתיים יותר".

ובאמת, מה גברים חושבים על כל עניין הרזון הזה? "גברים מאוד מפרגנים", אומרת מרינה. "אם יש להם הערה, היא לא אישית כלפיי אלא מבטאת איזו העדפה שלהם לסוג מסוים של נשים". אבל גם הגברים אינם מושלמים. למשל, רינת מספרת שבחורים תמיד מנסים להרים אותה כמו משקולת כדי לבחון את יכולותיהם, ומודדים את זרועותיה כדי לראות אם כף היד שלהם מספיק גדולה כדי להקיף אותן.

איזה יופי, השמנת

עוד טעות נפוצה היא לחשוב שהר"טיות תמיד מרוצות מהגוף שלהן. אחרי הכול, כולנו רוצות להיות רזות, לא? לא. גם הן בנות, וככאלה גם הן לא יכולות להימנע מלמדוד את עצמן ללא הרף, אלא שזה נעשה בצורה הפוכה מהמוכר לנו. בעוד רובנו דואגות שהישבן שלנו מסתיר את הנוף לאלה שהולכים מאחורינו ברחוב, הר"טיות היו שמחות לאגור קצת בשר על הגוף. למעשה, רוב הר"טיות שדיברנו איתן סבורות שנשים רזות פחות מושכות מנשים מלאות. "רזון קיצוני זה לא נשי ולא יפה. קצת בשר במקומות הנכונים, חזה וישבן זה סקסי", אומרת רעות, "בחורה רזה מדי נראית כמו ילדה בת 12. בגיל ההתבגרות היו תקופות שהרגשתי ככה, רציתי יותר חזה והרגשתי שאני רוצה להתמלא. היום אני מרגישה יותר נוח עם עצמי".

"בנות רזות עשויות להרגיש לא מושכות ולא נשיות. הן עלולות לחשוב שיש להן מראה גוף נערי, ולרצות להסתיר אותו עם בגד גדול", מסבירה בן שפר. "חלקן אפילו ינסו להשמין רק כדי שיניחו להן".

חלק מהן גם רוצות לעשות משהו בקשר לזה ומנסות לעלות במשקל, ולכאן נכנסת הפנטזיה הרטובה של כל בחורה שאי פעם עשתה דיאטת הרזיה: דיאטה להשמנה.

אבל אל תחשבי שמדובר בטחינה של ממתקים ומאפים. תפריטי ההשמנה הם בריאים ומאוזנים, ומורכבים ממוצרי מזון המכילים הרבה קלוריות בנפח קטן. הם יכולים להגיע עד 3,000-2,500 קלוריות ליום אצל בנות, ו־4,000-3,500 אצל בנים. "חשוב להקפיד על שש ארוחות מסודרות", מסבירה כוכבי. "בשוק יש גם תוספים מיוחדים ושייקים עתירי קלוריות, ויש בנות שמנסות לצרוך אותם כדי לעלות קצת במשקל".

"קשה מאוד לעמוד בתפריטי ההשמנה", טוענת מרינה. "זאת כמות ענקית של אוכל. כשעשיתי את הדיאטה הזאת החזקתי מעמד פחות משבוע. הייתה תקופה ששתיתי שייק עתיר קלוריות, אבל זה החזיק מעמד רק כמה ימים. זה מגעיל, ופתאום קלטתי שזה מיותר לחלוטין כי אני בריאה וטוב לי כמו שאני". גם אנזל ניסתה לעלות במשקל באמצעות דיאטה מבוקרת: "זה לא הלך ואני לא מוכנה לשתות את כל השייקים האלה בשביל כמה קילוגרמים. הגוף שלי רגיל להיות במשקל מסוים, ולא ממש נותן לשנות אותו. בשורה התחתונה, אני חושבת שזה יפה ובריא יותר להיות רזה, גם ככה המצלמה מעלה בכמה קילוגרמים". רינת מוסיפה: "בעבר חשבתי שכדאי לעלות במשקל, אבל היום אני מקבלת גם לא מעט מחמאות. השלמתי עם זה שאני רזה ואני לא חושבת שאני נראית חולנית, רק ההערות עדיין מציקות".