שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    במקום שבו גונבים ספרים

    אריאנה מלמד מוחה על פרסום הפלגיאט של גלעד שליט, מצדיעה למילותיהם של ניר ברעם ועלמה זהר, ממליצה על ההילולה בהר מירון וקוראת על שואה גרעינית. סיכום שבוע

    סיפור פשוט

    טלוויזיה, רדיו ועיתונות אינם במות ראויות לבירור סכסוכים בענייני קניין רוחני - כך הוכח שוב השבוע כשהמשוררת שלי אלקיים, מחברת "כשהנחש פגש את העכבר", טענה כנגד העמותה לשחרור גלעד שליט כי זו מפרה את זכויות היוצרים שלה מאז ש"כשהכריש פגש את הדג" של גלעד שליט ראה אור, באשר הספר של שליט אינו אלא גניבה של יצירתה-שלה.

     

    אלקיים התראיינה ונתקלה בעוינות כלפי הטענה שיצירתה נגזלה ממנה. מתגובת העמותה אפשר היה להבין כי שלי אלקיים היא סוג של רודפת בצע שמתעקשת לעשות זאת כששליט נמק במרתפי החמאס. מתגובתם המתלהמת של האנשים שראיינו את אלקיים עולה שהיא דרכה על קודש הקודשים שלהם, עד כדי כך שהיא ראויה לגינוי, או לתיוג נוירולוגי יצירתי אותו פיזר שי גולדשטיין ברוחב הלב האופייני שלו כשטען שכריש אכל לה את המוח.

     

    מקריאה של שני הספרים עולה בבירור שיש ממש בטענות של שלי אלקיים. הכרתי את "כשהנחש פגש את העכבר" לפני שהטקסט של שליט ראה אור, ובקריאה של זה האחרון הנחתי שפורסם בהסכמתה ובתמיכתה של אלקיים, ואת ההסכמה אפשר היה למצוא בכיתוב המודה כי הספר של שליט נכתב "בהשראת" היצירה של אלקיים.


    "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה". לא ממש לראשונה (צילום: עידו בקר)

     

    אבל זו הנחה מוטעית לחלוטין. בשיחה טלפונית איתה מבהירה אלקיים כי איש מאנשי העמותה לשחרורו של שליט לא ביקש ממנה כל רשות שהיא לפני פרסום החיבור. עוד היא אומרת: "אני לא מוזה ערטילאית. הספר לא נכתב בהשראה שלי אלא הועתק".

     

    "דיגום פארודי" הוא שיטה בה משתמשים בבתי ספר רבים כדי ללמד ילדים לכתוב: מציגים בפניהם יצירה ספרותית מתאימה לגילם, קוראים איתם ומעודדים אותם לכתוב סיפור על פי התבנית שלמדו, אבל ב"מילים משלהם". יש אירוניה בסיפור הזה, שכן אלקיים עצמה, ביחד עם דוד אבידן המנוח ודורית זילברמן, הנחילה את השיטה למשרד החינוך.

     

    ככל הנראה, הכריש והדג של שליט פגשו לראשונה את הנחש והעכבר של אלקיים בבית הספר. החיבור של שליט הגיע להוריו באמצעות מורתו, ומשם לעמותה לשחרור גלעד שליט.

     

    במנותק מן האסוציאציות הרגשיות העזות שגלעד שליט מעורר בכל ישראלי, כשקוראים את שני הספרים קשה להימנע מהרושם שנעשה כאן "דיגום פארודי" בלשון משרד החינוך, ופלגיאט - בלשונם של המבוגרים. דיגומים פארודיים של ילדים אינם מיועדים להפצה בציבור או לאיסוף רווחים, גם אם כל הרווחים קודש לשחרורו של גלעד שליט. הרי לולא היה מדובר בנסיבות המיוחדות שלו, איש לא היה מתקשה להבחין בדמיון.

     

    הסוף אינו זהה בשני הספרים. אלקיים, יוצרת בוגרת, בחרה בסוף פתוח. שליט בן ה-11 סבר, כנראה, שכריש ודג יכולים להביא שלום לעולם. פלגיאט אינו בהכרח קופי-פייסט של יצירה שלמה, אבל כשהרעיון ודרכי הביטוי של הרעיון, העלילה ואופי הדמויות דומה כל כך, מתעורר חשש סביר שאירעה כאן לפחות תקלה מביכה ופגיעה לא מכוונת באלקיים.

     

    "את רוצה לנקום במשפחת שליט?" זעקו שי ודרור כנגד אלקיים. ובכן, לא: לא לנקום - אבל גם לא לתרום רווחים שהושגו בשל פלגיאט, אם היה כזה, לעמותה למען שחרורו של שליט, וודאי לא לתרום ללא הסכמה מפורשת, וודאי לא לקבור את ספרה המקורי תחת הצלחתו של דיגום.

     

    מירון, וודסטוק

    היו שם קרוב לחצי מיליון בני אדם, בערך מאה אלף יותר מכפי שהיו בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הם יהיו שם גם בשנה הבאה וגם בזו שלאחריה, והמספרים רק הולכים וגדלים. זהו הפסטיבל התרבותי הגדול יותר המתרחש בישראל, אבל אתם - אפילו בהנחה שאתם צרכנים מצטיינים של תרבות חילונית - לא מכירים אותו ככזה.

     

    ההילולה לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי, אם מקלפים אותה מדוכני הקמעות, הנרות והמים המקודשים, היא אירוע שלעולם לא ידווחו עליו בתקשורת כפסטיבל, משום שתבניות החשיבה המקובעות מתייגות את הארוע באופן אוטומטי כשמחה של דוסים, וככזו - פטורים המדווחים מלהתעמק בתוכניה ואפשר להציגה כאוסף של קוריוזים ושיאים, תספורות של ילדים, מדורות של חסידים וחרדות של כבאים.


    ההילולה בהר מירון. גם זו תרבות (צילום: אביהו שפירא)

     

    ההתרשמות הזאת מחמיצה את העיקר, והוא - ספר אחד, חשוב ומשפיע במיוחד בהיסטוריה של המיסטיקה היהודית, שלכבודו נעשה כל זה. לרבי שמעון בר יוחאי מייחסת המסורת את גילוי התכנים וכתיבתו של ספר הזוהר, שנגנז מחמת האחריות הציבורית של יוצרו.

     

    שום מסע יח"צני לקידום מכירות לא היה מניב הערצה כה גדולה לספר. לספקנים, מומלץ לבקר שם פעם אחת בחיים. למרות הדוחק והצפיפות, למרות אדי המנגל שנדבקים עור, למרות המסחור ומאבקי הכבוד בין החסידויות השונות, יש בפסטיבל הזה ביטויים לערגה אמיתית לרוחניות שתציל את משתתפיו מעולמם הגשמי, ויש אנשים שרואים להם את זה בעיניים. גם לא צריך להרחיק עד לדיוואלי ולקומבמלה כדי להבין שתחושות של התעלות דתית הן חלק בלתי נפרד מהתרבות בה הן מתחוללות. זה קרוב, זה נגיש ואפשר להגיע בהסעות מסודרות של אגד. ההמלצה - מניסיון.

     

    הדובר החדש

    "בשנים האחרונות אנחנו עדים להפרת זכויות הלא יהודים בשטחים ובמדינת ישראל. אולי נדמה לנו שאז, פעם, היהודים היו כלואים מאחורי חומות. אבל היום אנחנו אלו שמסתגרים מאחורי חומות ומוקיעים זרים מתוכנו. ואם יש משימה אחת של הדור הצעיר בישראל היא להפיל את החומות".


    פסטיבל הסופרים בירושלים. מילים דרושות (צילום: יוסי זמיר)

     

    מי אמר למי, מתי והיכן? ניר ברעם, בנאום מטעם סופרי ישראל בפתיחת פסטיבל הסופרים הבינלאומי השבוע, במשכנות שאננים בירושלים. ישראל הרשמית, בדמות שמעון פרס ולימור לבנת, לא הגיבה. הקהל מחא כפיים, וניר ברעם הולך ומבצר את מעמדו כדובר החדש של הסופרים המגוייסים.

     

    הפעם הוא עשה זאת בניסוח מצוין, שמתחמק באלגנטיות משיוכים פוליטיים-כיתתיים ונוגע רק בזכויות האדם באשר הוא אדם. ברעם אינו תמים, והוא יודע - כמו מוחאי הכפיים והשתקנים הרשמיים - עד כמה תש כוחן של המלים הללו אפילו בסביבה שבה הוא הוגה אותן, ועם זאת - שצריך להמשיך ולהשמיע אותן בקול רם, דווקא כשהחומות גבוהות עד כדי כך, שעוד מעט יקרסו על כולנו אם לא נפיל אותן בעצמנו.

     

    מתרגשת על אמת

    כמו פרפרים מסונוורים לאור ירח, כמו לחישה של גפרור שמתלקח, כמו שכלבים יודעים לפי הריח, כמו שכלבים רצים בשביל לקראת אורח: אם טרם יצא לכם לשמוע את "התרגשתי לקראתך", סינגל ראשון (ויפה ונעים) מתוך אלבום חדש של עלמה זהר הקרוי "שלושים ושלוש", כדאי שתקשיבו למילים שבו, למשפטי הדימוי האלה שהם לב הטקסט.

     

    איני יודעת אם עלמה זהר התכוונה להחזיר ל"התרגשות" את כבודה האבוד ולגאול אותה משימושיה כמקדמת מכירות של מוצרים, אבל כשמנסים למכור לי מסטיק, קפה ו"כוכב נולד" כהתרגשויות, זוהר בהחלט מצילה את המילה משחיקתה האינסופית. בהקשבה שניה מתברר, כמובן, שהדימויים לקוחים כולם מעולם החי, הצומח והטבע, ואין בו מילה אחת על התרגשות אנושית. בניגוד לכלבים ולפרפרים, כנראה עייפנו ממלים כאלה.

     

    ספרים וגרעינים

    5,113 טילים גרעיניים יש לארצות הברית, כך נחשף השבוע - מספר עצום, מבהיל וגם ערטילאי לגמרי, כי המספרים לבדם לעולם לא יוכלו לתאר מה יקרה לאנושות ביום שאחרי הפצצה. מי שאיומים גרעיניים מחד ועמימות גרעינית מאידך כבר לא מבהילים אותו די הצורך, מוזמן לחזור לשלושה ספרים מצוינים שהפחד עומד בבסיסם.

     

    "המנון ללייבוביץ’" של וולטר מילר חוזה לשורדים עתיד קודר בחברה שמנוהלת בידי נזירים קתוליים, מאמיני המסדר שהקים אחד הניצולים המקוריים, מהנדס יהודי חובב תיאולוגיה. טיבה המדויק של השואה שירדה על האנושות אינו מפוענח בשמה המפורש, אלא מתואר כמתקפת אש מיתולוגית, אבל הספר שנכתב ב-1959 מתייחס בבירור לאיום שריחף מעל דור הקוראים של המלחמה הקרה, שתהו מי ילחץ ראשון על הכפתור.

     

    ב"טירת מאלוויל" של רובר מרל לא מתעוררות שאלות דתיות הרות גורל, מפני שגיבוריו נמנים עם הבודדים ששרדו במקרה, וסיפורם מתרחש מיד לאחר האסון

    - שהם מפענחים לאט, בייאוש ובניסיון לבנות לעצמם כללים לספק-חיים ספק-מוות שנגזרו עליהם, בהבנה שהציוויליזציה שיצרה עבורם כללים כבר לא קיימת.

     

    ב"הדרך" של קורמאק מקארתי העדר הציוויליזציה הוא עמדת פתיחה לסיפור על אב ובנו שנעים באמריקה לא-נושבת דרך חורבות חסרות תוואי, כשאפר נושב על פניהם וגשם שחור-אפור ממטיר עליהם ממעל. מקראתי לכד את מלוא העוצמה של האסון: מחיקה של תרבותו הפיזית של האדם, ומחיקה של ייחודו בקרב אחיו האנושיים, והוא אחד הספרים העצובים ביותר שיזדמן לכם לקרוא אי פעם, לפני או אחרי שתפסיקו לפחד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זהר. מחזירה עטרה ליושנה
    צילום: זוהר רון
    לאתר ההטבות
    מומלצים