שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: Index Open

    נדהמתי שהבנק מאחל לבעלי ז"ל שנה טובה

    נתקפתי פרץ עליצות היסטרי מעט. הבנתי שבדיוק כמוני, הבנק המשיך להתייחס לבעלי כאילו הוא חי, רק שלשם משפחתו התווספה הסיומת ז"ל. יכולתי לבכות, אבל בחרתי לצחוק

     

    הואיל ובעלי נפטר סמוך לראש השנה, היה טבעי שתיבת הדואר שלנו תתמלא אגרות וברכות שנה טובה שנשלחו עבורו מגורמים שהחדשות טרם הגיעו אליהם ורשימותיהם לא עודכנו. ברחבי הארץ פלטו מחשבים רשימות ארוכות והעבירו פקודות הדפסה לפתקיות מסודרות עם שמות וכתובות ואפילו מספרי מיקוד של נמענים לשנה הטובה, ובעלי, שנפטר בינתיים, ביניהם. והשנוטובות יצאו לדרכן. כולם איחלו לו שנה טובה והזמינו אותו לקנות אצלם את מה שמכרו. חנויות בהן קנה, מסעדות בהן אכל וספקי שירותים שונים ומשונים, ממדביר החרקים שהוזמן לביתנו אחת לשנה, דרך חנויות משקפיים, סיגרים, יין, מוזיקה, אינספור גאדג'טים ועורכי דין לבני צווארון מעומלן.

     

    אפשר לדעת המון על חייו של אדם לפי הדואר שהוא מקבל לאחר מותו.

     

    מכיוון שאני עצמי עוד לא קלטתי את היעדרו הנצחי, לא התעצבתי מדי ממבול האיחולים, ואף עדכנתי אותו בידידיו דורשי טובתו (ובעיקר - כספו). בכל מקרה קיוויתי שנשמתו תמצא את דרכה הנכונה לגן העדן, וחשבתי ששפע הברכות אולי אף יועיל לו, היכן שלא יהיה.

     

    הגדיל עשות סניף הבנק בו התנהל החשבון שלנו. פקידי הבנק ידעו גם ידעו על האסון שנחת עלינו. הבנק היה אחד המקומות הראשונים שרצתי אליו, מהסיבות הכי פרוזאיות שיכולות להיות. אֶבֶל או לא אֶבֶל, החיים צריכים לאכול, ובשביל לאכול צריך כסף, ובשביל כסף צריך קודם כל כסף. אבל אחר כך צריך שענייני הבנק יהיו מסודרים בתכלית, מאושרים וחתומים בחתימות הנכונות על גבי המסמכים המתאימים ומתויקים בסדר מוחלט. ענייני הבנק שלנו היו מסודרים, אבל לא מספיק לאירוע יוצא דופן כמו מותו הפתאומי של בעלי. במרוצת החודשים הבאים הם כילו חלק נכבד ממשאבי הזמן, המרץ ומצב הרוח שלי. בסופו של דבר התרגלתי.

     

    בכל אופן, באותו ראש השנה התקבלה מעטפה מן הבנק. בחלונית השקופה הציץ שמו של הנמען, שהיה בעלי הנפטר, בתוספת ראשי התבות ז"ל (שיידע לו). שלפתי את המכתב, יישרתי את הדף המקופל ושמחתי לראות שהבנק מאחל למת הז"ל (כך בפירוש) שנה טובה, ואף מעדכן אותו בקשר לפעולות שכדאי לו לבצע בחשבונו בשנה הקרבה עליו לטובה.

      

    נעלבתי מעט, כי אני הרי הייתי חיה וקיימת ושותפה שווה בחשבון הבנק, ולא קיבלתי "שנה טובה" מהסניף, או הנחיות כיצד לשפר את מצבי הפיננסי בשנה החדשה. ודווקא יותר מבעלי ז"ל נזקקתי אני לתמיכה בנקאית שכזו. למקרא האיגרת האבסורדית נתקפתי פרץ עליצות היסטרי מעט. הבנתי שבדיוק כמוני, הבנק המשיך להתייחס לבעלי כאילו הוא חי, רק שלשם משפחתו התווספה הסיומת ז"ל.

     

    אני תוהה אם אותם שרירים מופעלים בסוגי הצחוק השונים

    יכולתי לבכות, יכולתי לצחוק. בחרתי לצחוק. כך למדתי את "הצחוק האחר", שהיה מרוח במשיחת מכחול עבה של צבע שחור. אני תוהה אם אותם שרירים מופעלים בסוגי הצחוק השונים - הצחוק השמח והצחוק השחור. מבחוץ זה נראה אותו דבר. מבפנים, הסרעפת מרגישה בהבדל.

     

    אבל עדיין, צחוק הוא צחוק. ולפעמים סופו של הצחוק השחור נשבר לבכי קצר ויבש.

     

    חלפו כשלוש שנים. עקב סיבוכים משפטיים בעלי ממשיך לקבל עדכונים של חשבונות הבנק וחנויות עקשניות משגרות ברכות עליזות ליום ההולדת שלו, בצירוף שוברי הנחה מפתים. מס הכנסה, אגב, ממען את מכתביו ליורשיו של הנפטר ז"ל. למרבית ההקלה על המעטפות שלהם רשום בגדול - "במס הכנסה חושבים עליך". תודה. באמת תודה. ממש מרגיע.

     

    ואני? אני מצפה למכתבי אהבה, אלא שנראה שמכתבים מהסוג הזה חלפו מן העולם.

     

    ואולי לא?

     

    • נעמי ר. עזר היא מחברת הספר "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", מערכת יחסים בין בני משפחת מִיצִ'ינַלְס העסוקים בחיפוש אחר "חֲדַר הַלֹא כְלוּם" שמצאה אם המשפחה, החפצה להיות "זֶן-מָאמָא".


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ואני? אני מצפה למכתבי אהבה
    צילום: Index Open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים