שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מתרגשים כל הדרך אל הבנק

    סיפורם של "ילדי בנק הזרע" בחיפושם אחר זהות, עשוי טוב ומרגש. אבל השאלות העקרוניות הנוגעות לאנונימיות האבות נותרו ללא מענה והמציצנות שוב קיבלה עדיפות על התחקיר

    בערוץ השני יש רק שתי אופציות דוקומנטריות סבירות - "רצועה מהחיים" ו"עובדה". כשפתאום מעניקים לצופים ספיישל מעניין וראוי לצפיה מחוץ למסגרות הללו, צריך לברך עליו לפני שבודקים בציציות, רק משום שהוא יוצא דופן באקלים של כתבות-מסטיק מציצניות והפקות בשקל.

     

    "ילדי בנק הזרע", אם כן, מתברך בעצם הגעתו אל המסך – וגם ביכולת שלו לספר שלושה סיפורים מרתקים המשולבים זה בזה, של אנשים שהגיעו לעולם מתרומת זרע וכעת הם מחפשים את החלקים החסרים בתצרף של זהותם, כל אחד בדרכו.

     

    חיפוש אחר הגנום האישי

    ליאור שוכרת את שירותיו של משרד חקירות כדי לברר מיהו תורם הזרע האלמוני שהוא אביה – והיא רק רוצה לדעת. והרצון הזה בוער בעצמותיה ובצדק גמור, היא מציבה את חידת זהותה מעל לרצונו של התורם באנונימיות. יהונתן מקים אתר אינטרנט לאיתור אחאים ביולוגיים – ילדים שנולדו מתרומות חוזרות ונשנות של תורם אחד.


    תמונות משפחתיות מתוך "ילדי בנק הזרע"

     

    אביחי נוסע עם אמו, אחותו ואחיו – כולם נולדו מתרומת זרע של תורם אחד – לארצות הברית, כדי לפגוש כתריסר מעשרות האחאים הביולוגיים שאימו איתרה במשך השנים. היא בחרה לעשות שימוש בתרומת זרע אמריקנית, משום שבארצות הברית קיימת אפשרות חוקית לפריצת חומות האנונימיות בין התורם לבין – איך נקרא להם? על פי אמות מידה של אחריות ומוסריות, הרי הם לא "ילדיו". או שבעצם כן: הם נושאים מטען גנטי שהגיע ממבחנה, אבל זה מטען גנטי מובחן וייחודי.

     

    הוא לא רצה בהולדת ילדים, אבל כמוהו יש אבות רבים מספור, שהחוק אינו מכיר בחוסר-אחריותם לתוצאות של מעשיהם. והם, כך על פי הרושם שמותיר הסרט לתועלת הצופים הסנטימנטליים, בעצם מבקשים לעצמם מודל של משפחה דו-הורית.

     

    מציצנות על פני תחקיר

    הסיפורים האישיים מובחנים זה מזה, ערוכים היטב ויכולים בהחלט להתהדר בתואר "מרגש", אבל הבעיה העיקרית של הסרט מצויה בפער העצום בין היכולת לספר סיפור ליכולת להבהיר סוגיה. וההחלטה לשדר אותו כך, בלי לשלוח את העושים במלאכה למקצה שיפורים בתחום העקרוני, היא החלטה שמעידה על עדיפות המציצנות על פני התחקיר, כמעט כלל-אצבע ביצירה הדוקומנטרית העצמאית שמגיעה לערוץ המסחרי.


    מתמקדים בתמונה הקטנה, פחות בגדולה. מתוך "ילדי בנק הזרע"

     

    ההסדר החוקי השומר על אנונינימיות של התורם נעשה בישראל ברישול כזה, שעצם תקפותו המשפטית מוטלת בספק – וההשלכות של המצב לא הובהרו עד תום לצופים. מנהל בנק הזרע ששלל את ההסדר האמריקני, בו אפשר לוותר על האנונימיות, נשמע כדמגוג גמור כשהוא אומר שאמריקה זה לא ישראל ומשפחות אמריקאיות אינן משפחות ישראליות, ואיש לא ניסה להציל ממנו תשובות יותר מושכלות או לעמת אותו עם הכשל המחשבתי שלו.

     

    פרופסור לרפואה שהיה תורם זרע בנעוריו, ואף הצליח לקנות לעצמו מכונית מן התשלומים שקיבל, לא נשאל מה היה עושה לו אחד מן האנשים שנולדו בשל תרומת הזרע שלו היה מפקיע ממנו את האנונימיות היום. משרד הבריאות, שלא שיתף פעולה עם העושים במלאכה, היה הנמען הממשלתי היחיד של הסוגיה.

     

    אפשר היה לרתום לסיפור כמה מחוקקים שייתנו את דעתם עליה ואולי יצביעו על תחילתו של שינוי. לא נעשתה כאן השוואה למעמד של תרומת ביציות ולא נעשה כל קישור מהותי בין בעיות הזהות של ילדים במשפחות אלטרנטיביות אחרות.

     

    בחזרה לרגש, איפוא: הסרט הצליח לחולל בצופיו את התחושה, שמקרים של גילוי עריות בין אחאים ביולוגיים מתרומת זרע אחת הם בהחלט בתחום האפשר, אבל הסיבה המכרעת לדיון מחודש באנונימיות של התרומה, לטעמי, רחוקה משם: זכותו של הילד לזהות וזכותו לדעת מהו המטען הגנטי עימו הוא חי הם עניינים קצת יותר מופשטים מחשש חצי-פורנוגרפי, ולפיכך קצת יותר מסובך להבהיר אותם כשמתרכזים בעיקר בצורך הקדוש לרגש, ואחר כך לרגש עוד קצת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך "ילדי בנק הזרע"
    צילום: אורנה רביב רייז
    לאתר ההטבות
    מומלצים