השטחים הכבושים

אם להניח את עתידו של הסרט הדו־ממדי על הכתפיים של מישהו, אין בחירה טובה יותר מאיירון מן. ראשית, תראו איזה כתפיים. שנית, קופה עולמית של 585 מיליון דולר - פלוס התאהבות גלובלית ברוברט דאוני ג'וניור, פלוס קונצנזוס סביב הפאן הטהור של הפרנצ'ייז מבוסס־הקומיקס החדש בשכונה - זה בסיס טוב לבנות עליו לא רק סרט המשך, אלא גם את ההמשך של הסרטים כפי שאנחנו מכירים אותם. ועדיין, שום דבר לא מבטיח ש"איירון מן 2" יצליח לתת קונטרה אמיתית לנחשול התלת־ממדי.

אני לא מכיר מבקר (או במאי, או צופה) שאין לו עמדה נחרצת לגבי כל התלת הזה, ומן ההגינות לומר שהעמדה שלי היא בעד גורף. התלת - כמו ה־CGI, והצבע, והסאונד - הוא מבחינתי פשוט עוד כלי בארגז של הקולנוע. ומכאן ששאלת עתידו של הסרט השטוח היא בשבילי סוגיה יותר מסקרנת מאשר מטרידה, זולת עניין אחד: טרנד התלת־בדיעבד, אותה המרה מדו לתלת שנעשית רק בשלב הפוסט־פרודקשן. הפרוצדורה הזאת הפכה ממש עכשיו את "התנגשות הטיטאנים" מסרט חביב למציק, מפני שהעומק המתקבל הוא כמעט רנדומלי, ואילו הקטעים שבהם הצלם או העורך עובדים בהילוך ג'ייסון־בורני בכלל הופכים לבליל ויזואלי בלתי ניתן לפענוח - ולמרות שזה נראה זוועה, בקופות זה השמיע קאצ'ינג גדול. את המומר־המצליח־העכשווי הנוסף, "אליס בארץ הפלאות", לא ראיתי מכיוון שאני מעדיף ללגום סולר מאשר לראות עוד סרט של טים ברטון, אבל אלה ששרדו מספרים על אכזבה ויזואלית דומה - שעשתה גם היא ארגזים של כסף. ואלה תקדימים בעייתיים, איך שלא מסובבים אותם.

"היתה לי עקמת בתור נער"

כמה וכמה סרטים גבוהי־פרופיל עוברים עכשיו המרות דומות - למשל The Green Hornet של מישל גונדרי ו־The Last Airbender של מ' נייט שמאלאן, כשמעבר לפינה כבר מאיים ג'ורג' לוקאס לעשות שפטים דומים ב"מלחמת הכוכבים" - וקשה לראות איך משהו טוב יצא מזה. יצליחו המומרים, והוליווד תסיק שאין מה להיזהר מחיקויים. התוצאה תהיה שניאלץ פשוט לחיות עם תת־תלת, ואל תחשבו ש"אבל זה נראה חרא" הוא טיעון שמחזיק מים; תיזכרו בכל סרט שצולם ב־HD, עם דגש על השניים האחרונים של מייקל מאן, ותבינו על מה אני מדבר. מצד שני, אם ההמרות יתחילו להיכשל - ואני מאמין שבסופו של דבר, הקהל הרחב יישר קו איתי ועם שכמותי וימאס בפרטאץ' הזה - המסקנה עלולה להיות שהתלת כולו היה מלכתחילה טרנד חולף. אחרי הכל, זה היה התרחיש בשני הגלים התלתיים האחרונים, בשנות ה־50 ובאייטיז.

למפיקי "איירון 2" היו מספיק ביצים ואינטגריטי בשביל לא להיסחף עם הנחשול. הסרט שלהם שטוח ולא יעזור. יתרה מזאת: הבמאי ג'ון פאברו הלך כאן צעד קדימה עם הנטייה שהורגשה כבר בסרט הראשון, ועשה אדפטציית קומיקס עם מינון נמוך להפליא של CGI בפרט, וקטעי שופוני ויזואלי בכלל. נתמקד כרגע בהשלכות של כמה זה יצליח לו: אם הגיחה השנייה של איש הברזל תעשה קופה, כל במאי עם רקורד סביר־פלוס יצליח לשכנע את הצ'יף מהאולפן שמוטב לעומק בסרט שלו לנבוע דווקא מהכתיבה. כישלון, או אפילו הצלחה מינורית, וזה המסמר הראשון בארון של הסרט הדו־ממדי. זה בוודאי לא יהיה מוות מיידי - ולא מוחלט, כי לפחות בשלב הראשון ברור שהוא ישפיע רק על סרטים מסוגו - אבל נקודת המוצא בעינה עומדת. ל"איירון מן 2" יש וואחד יציקה דו־ממדית על הראש. 

ההמרות נתפסות אצל רבים כסממן של תקופת מעבר, ויש בזה היגיון: הסרטים שמומרים היום הם כאלה שהיו בשלבי הפקה מתקדמים כש"אווטאר" הקפיץ את שיא ההכנסות לסרט מ־1.8 מיליארד דולר ל־2.7 (אנחנו מדברים פה על הקופה העולמית, ובמקרה של "אווטאר" גם על סיכום ביניים: ג'יימס קמרון כבר הודיע שהוא זומם על הפצה נוספת באיימקס). אבל כבר אמרתי, אם זה יצליח לא יהיה מי ומה שיעצור את זה. הרי כרטיס לתלת עולה יותר, ולא משנה מתי בדיוק נכנס לתמונה הממד השלישי. וחשוב מזה, תסריט שבו "איירון מן 2" מאכזב בקופות ויוצר את תגובת השרשרת דלעיל הוא המקום שבו אני מיישר קו עם מחשבי הקיצין - כי הגם שאני בהחלט מוכן לחיות בעולם שכולו קולנוע תלת־ממדי, אני אפילו לא רוצה לחשוב על קולנוע שהאסתטיקה שלו היא לא יותר ממקרית.

במיטבו, התלת־ממד הופך לראשונה את הבמאי מאיש שמצייר תמונות זזות לאחד שחוצב פסלים נעים. ב"אווטאר" יש כמה וכמה שוטים שמפליאים להדגים מה קורה כשהקומפוזיציה עובדת גם לעומק, וזה כולה קמרון; דמיינו את הטכנולוגיה הזאת בידיים של קומפוזיטורים גדולים ממנו. ההמרה בדיעבד לא רק שוללת את האפשרויות האלה, אלא גם גוזלת מהעיצוב המקורי של הפריים את נשמתו, כי העומק - אפילו הזול, המלאכותי, הבדיעבדי - תמיד תופס את העין לפני כל דבר אחר שהבמאי/ צלם/ תפאורן התכוונו שיהיה הלב הוויזואלי. זה מה שהפך את "התנגשות הטיטאנים" מהצגה יומית מגניבה לפיגול מוחלט, זה מה שמאיים להפוך לסטנדרט, וזה למה שומה על כולנו להחזיק אצבעות ל"איירון מן 2". כל דבר מעל 700 מיליון עולמי, ואפשר להיות שקטים לפחות לגבי העתיד הקרוב של הסרט היקר־אך־השטוח.